בחודש אוקטובר האחרון ידעה מודיעין את אחת הלוויות קורעות הלב ביותר, לאחר שמאות מתושבי העיר ליוו בדרכו האחרונה את הילד רווה לב שנפטר לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. כזכור, שנה קודם לכן התגייסו תושבי מודיעין בהמוניהם, וגייסו בתוך מספר ימים מיליוני שקלים לטובת הטסתו של רווה בן ה-9 לארצות הברית, בניסיון להציל את חייו. לב ומשפחתו יצאו לארה"ב, שם הוא טופל במכון מחקר ייחודי, אולם ללא הועיל.
השבוע נחתו בני משפחת לב בישראל, והפעם באופן סופי, לאחר שבחודשים האחרונים יצאו למסע לא שגרתי ברחבי ארצות הברית, בעקבות חלומו של הילד שנפטר. במשך ארבעה חודשים הם נדדו ברחבי היבשת, במסע שתכנן רווה לפרטי פרטים לפני מותו.
"אסף המון חלומות"
כאמור, את המסע המשפחתי תכנן רווה בעצמו, בשאיפה לערוך אותו לאחר שיחלים מהסרטן. השבוע סיפר אביו, איתי לב, למודיעין NEWS: "הוא עבד על זה בזמן השהות היומיומית והאינסופית שלו בבית החולים בקליבלנד. הוא בחר את המקומות ושיתף אותם בקבוצת הווטסאפ המשפחתית שלנו. תכננו לצאת לטיול הזה מיד כשיחלים, והטיול הזה הפך למסע שלנו. מסע פיזי, נפשי ורוחני. ארבעה חודשים של נדודים ברחבי המדינה. נסענו מחלום אחד של רווה למשנהו. ערכנו טקסים לכבודו, הרגשנו אותו איתנו, עם מלא סימנים שהוא שולח אלינו, וגם התחלנו ללמוד להתמודד עם האבל והצער שלנו יחד כמשפחה. עוד יש לנו דרך לעבור, אבל התחלנו".
"חזרנו לקליבלנד אחרי ההלוויה והשבעה בארץ", סיפרה השבוע רעות לב, אימו של רווה, "בסמוך לשלושים למותו של רווה. כשהגענו לשם הרגשנו שעוטפים אותנו בכל כך הרבה אהבה, הישראלים והקהילה היהודית, הרגשנו שגם הם רוצים להתאבל יחד איתנו ולנחם אותנו. בשלושים לרווה קיימנו בקליבלנד אירוע מרגש מאוד. לאירוע הגיעו המון אנשים, כמאה איש, והיה יפה לראות שכל מי שהגיע הגיע דרך רווה והתחבר אלינו מכל מיני רקעים. היו נוצרים שהגיעו דרך המרפאה והתחברו לרווה ואלינו, הגיעו חרדים מעמותת ביקור חולים, אפילו מחברת קדישא באו להיפרד".
איך בעצם החלטתם לצאת למסע?
איתי: "המטרה של החזרה לקליבלנד הייתה להחזיר את הילדים למסגרות שלהם, כי הם היו שם שנה וחודשיים ויצרו לעצמם חיים עצמאים ולא רצינו לתלוש אותם עוד פעם נוספת. כשחזרנו לשם הם חזרו ללימודים, ורעות ואני חזרנו לחור אחד גדול בלב. פתאום לא הלכנו כל בוקר לבית חולים ולא טיפלנו ברווה 24/7. פתאום היה בור כזה וחושך, והיה חורף קשה. נשארנו ככה עם הכאב העצום. גם הילדים הרגישו שהם חזרו מהר מדי למסגרות".
"היה לרווה הרבה זמן פנוי במהלך החודשים האחרונים לחייו, והוא בנה טיול, מסע. הוא ציין שבעה מקומות שהוא רוצה להיות בהם, שרובם הגיעו בהשראת סרטי דיסני שהוא אהב. היה לו זיכרון פנומנלי והוא זכר כל פרט מהסרטים. בהשראת הסרטים הוא היה שולח כל פעם בקבוצת הווטסאפ המשפחתית רעיונות למקומות שהוא רוצה להיות בהם אחרי שיחלים. זה הפך להיות פרויקט משפחתי. היה ברור לנו שכשהוא מחלים אנחנו נוסעים למקומות שהוא רצה להיות בהם. החלומות שלו היו מאוד ברורים. הוא שם לנו את אבני הדרך למסע".
רעות: "באיזושהי נקודה הרגשנו שאנחנו בתוך הכאב העצום שלנו והאבל, והחובה שלנו, המשימה שלנו, היא להגשים את החלומות של רווה. הילדים היו באמצע שנת הלימודים, אבל כשזה עלה בשיחה משפחתית הרגשנו שזה הכי נכון. היה לנו סלוגן: 'החלומות שלך, המסע שלנו'. זה הרגיש כל כך נכון, והחלטנו שאנחנו יוצאים למסע הזה גם אם עילי נמצא בשנה האחרונה של התיכון, וגם אם מתנתקים מהלימודים והחברים".
"הוא היה איתנו לאורך כל המסע"
המסע אליו יצאו בני משפחת לב הפך במהרה להרבה יותר מטיול בין אטרקציות ונקודות עניין. " אספנו את כל המקומות שרווה היה שולח בווטסאפ המשפחתי", מספרת רעות, "חיברנו את כל הפאזל של דברים שהוא שלח ויצאנו למסע באמצע ינואר. קראנו לזה מסע. זה היה רחוק מטיול. זה היה מסע פיזי ונפשי להגשים לרווה את כל החלומות שהוא לא הספיק. לבשנו חולצות מיוחדות שהכנו, הכנו לוחות עץ עם המשפט: 'החלומות שלך, המסע שלנו' בעברית ובאנגלית, וקיימנו טקס לזכרו בכל המקומות שרווה רצה להגיע אליהם".
איתי: "הכנו את לוחות עץ האלה באופן שיוכלו להשתלב בטבע, שלא יפגעו, וכדי שמי שיראה אותם יוכל גם להיכנס להאשטג, לקרוא על רווה ולהכיר אותו. בכל פעם שהגענו לאחת משבע הנקודות שרווה רצה לבקר בהן, עשינו שם את הטקס לזכרו. זה הרגיש כאילו הוא מכוון אותנו למקומות שהוא היה אוהב".
רעות: "הרגשנו שרווה היה איתנו בכל המסע הזה. היינו באחד מהפארקים הלאומיים ותכננו לעשות את הטקס, אבל לא ידענו איפה. היינו אמורים לחצות גשר מתחת לנהר, אבל בדרך חזרה לאוטו משהו משך אותי ללכת לנהר ולשבת שם. אין לי מושג למה אני מתחילה ללכת לשם, משהו בנהר מאוד משך את העין, וחשבתי על זה שאם רווה היה פה הוא היה רוצה לעצור שם ולעשות מדיטציה. הלכתי כמה שניות נוספות, ולפתע ראיתי אבן טבעית לחלוטין בצורת לב ענק. היה לנו ברור שזה סימן שרווה מלווה אותנו ומנחה אותנו, וזה היה המקום הנכון להשאיר את הלוחות. וככה זה היה לאורך כל המסע, הייתה לנו תחושה מאוד חזקה שרווה מלווה אותנו".
איתי: "במסע הייתה תחושה של קלוז'ר. להגשים את החלומות של רווה נתן לנו המון כוח. התחלנו לעבד ביחד כמשפחה את האבל. היינו ביחד כמשפחה ברגעים שיכולנו להזכיר את רווה, לצחוק ביחד ולבכות ביחד, לדבר ולספר. זה נתן לנו המון כוח הביחד הזה".
רעות: "מה שבאמת התחדד בשהות יחד 24/7 היה להכיר את הילדים מחדש. בשלוש השנים שהיינו צמודים לרווה ניסינו לנהל משפחה נורמלית עד כמה שאפשר. הילדים שלנו שמו את עצמם בצד בלי שהתכוונו, כמו שהיה להם ברור שהם עוזבים הכל ונוסעים לארצות הברית לטפל ברווה. אלו היו שנים מאוד קשות ואינטנסיביות, והטיול אפשר לנו לחזור ולהכיר את הילדים שלנו ולבנות משפחה ישנה-חדשה. לכל אחד מהם היה מקום מסוים, וכשרווה נפטר הם היו צריכים למצוא את עצמם בתוך המשפחה מחדש. לפעמים לא שמים לב לאחים השכולים, יותר מתייחסים להורים, אבל גם לאחים יש משא מאוד כבד שהם סוחבים על עצמם".
כאמור, השבוע נחתו בני המשפחה בישראל, והפעם כדי להישאר. "הבנו שהילדים שלנו צריכים את ישראל, וגם אנחנו. אנחנו מודים על ההזדמנות שיכולנו לעשות מסע כזה, כדי שנוכל לפתוח את המסע החדש שלנו פה".
