"זו הייתה החוויה הכי עוצמתית שחוויתי בחיי", כך מסכמת בר קויפמן ממודיעין, פעילה בתנועת "אנחנו הצעירים", את הימים בהם שהתה במחנות הפליטים בגבול אוקראינה-פולין במסגרת משלחת של "השומר הצעיר".
קויפמן בת ה-30 פעילה בעמותת הצעירים המודיעינית מזה כארבע שנים, בהן הספיקה לרכז מספר פרויקטים גדולים ומשמעותיים. "יצא לי לרכז בעבר שני פרויקטים גדולים – 'הקו האדום' שעסק בתחבורה ציבורית, ופרויקט שעשינו בסגר הראשון שנקרא 'עושים טוב מרחוק', שבו ציוותנו בין תלמידי תיכון מהעיר לתלמידי בית ספר יסודי שנתנו להם שיעורים פרטיים בכל מיני מקצועות, כדי למזער את הפגיעה מסגרים".
כאמור, אל גבול אוקראינה-פולין הגיעה קויפמן במסגרת משלחת ישראלית, ובמשך עשרה ימים סייעה בהפעלת מתחם משחקים לילדי הפליטים. "היינו שם מתשע בבוקר עד תשע בערב" היא מספרת, "היה שם המון ציוד – הרבה פאזלים, הרבה חומרי יצירה, הכנו צמידים, מרחנו לק, התאפרנו, עשינו מסיבה, וראינו סרטים. בכל יום ב-12 בצהריים היינו לוקחים את הרמקול הגדול שהיה במשחקייה, ועושים מצעד של כמה דקות עם כל מיני שירים פטריוטים של אוקראינה. זה היה מאוד מרגש".
אותה מתחם בו שהו נמצא בתוך מרכז קליטה לפליטים, קרוב לגבול עם אוקראינה. "הם מגיעים לשם אחרי שהם עוברים את הגבול", היא מספרת, "הם ישנים שם, מקבלים אוכל, יש שם מטבח פתוח ושירותים חברתיים סוציאליים. יש שם שם נציגויות של מדינות שמוכנות לקלוט אותם. הם מגישים את הבקשה ומחכים לתשובות. זה מביא גם לפרידות ממש קשות מכל מיני ילדים שהיו אצלנו. אתה יוצר קשר עם ילד ולמחרת הוא מקבל אישור שהוא יכול לעבור למדינה אחרת. זה נורא עצוב להם לעזוב את המרכז, כי הם כבר רכשו חברים ושוב הם צריכים לעזוב מקום משמעותי בחיים שלהם".
עד כמה מלא המרכז לפליטים עכשיו, חודשים אחרי פרוץ המלחמה?
"עכשיו יש פחות פליטים, במרץ-אפריל השנה המתחם היה מלא עד אפס מקום. ביום נתון היינו מתחילים עם שניים-שלושה ילדים ומסיימים לפעמים עם ארבעים ילדים. היו ימים שהיה מגיע אוטובוס אחד והיו ימים של שלושה אוטובוסים, והיו ימים שבכלל לא הגיעו".
מה מצב הילדים שמגיעים לשם?
"היו ילדים שהיה קל לזהות עליהם באיזה מצב הם נמצאים. אם הם היו באיזה שהוא מצב נפשי פחות טוב, הפנינו אותם למרפאה מישראל שנתנה להם תמיכה נפשית. היו ילדים שאי אפשר היה לזהות מה קורה איתם, אבל אנחנו מעריכים שכל ילד שהיה שם חווה חוויה לא פשוטה בכלל ומתישהו זה ישפיע על החיים שלו. הייתה איתי במשלחת בחורה שדוברת רוסית ואוקראינית שהייתה מדברת איתם יותר מאיתנו, והיא לפעמים סיפרה לנו מה הם עוברים. יש שם משפחות שנקרעו. הם מגיעים עם האמא והאחים והאבות נשארו מאחור להילחם. יש שם הרבה מצבים כאלה".
ומה מצבם של הפליטים המבוגרים?
"האווירה במרכז מאוד משתנה. רואים על המבוגרים שהם נורא מפוחדים ומתוסכלים, אבל בתוך המשחקייה הייתה אווירה מאוד שונה. זה המקום הכי שמח במרכז. הרבה פעמים שהיינו עושים קריוקי ותחרות כישרונות הרבה מבוגרים היו באים לצפות. זה היה מאוד כיף לראות את הילדים שמחים ומשתחררים. הילדים עצמם מאוד נתנו לנו את עצמם ומאוד פתחו את הלב שלהם איתנו. הם נתנו לנו להיקשר אליהם ונקשרנו אליהם בחזרה. הם קיבלו אותנו כל בוקר עם חיבוק ושמחה. הייתה ילדה שידעה שאני עוזבת והייתה מאוד עצובה. נוצר בינינו קשר מאוד קרוב. שמחתי שיכולתי לראות את הילדים האלה שמחים. זאת הייתה מבחינתי המטרה – לתת להם חוויה אחרת".
ואיך מסכמים חוויה כזאת?
"זאת הייתה חוויה מדהימה. פגשתי מתנדבים מדהימים מכל העולם. המשלחת שלנו הייתה מהממת. זאת החוויה הכי עוצמתית ומרגשת שהייתה לי בחיים, ואני כל כל שמחה שלקחתי בה חלק. המשפחה שלי מגיעה מקייב, הם עלו לארץ ב-79' והמשפחה של אימא שלי מגיעה מפולין, לכן היה לי גם חיבור אישי ומשפחתי למלחמה הזאת".
