לפני כמאה וארבעים שנה הגיעו יהודים לפלסטינה כדי להקים בה יישוב לעם ללא ארץ. שישים שנה לאחר מכן הוקמה המדינה. דם רב נשפך כדי שיהיה לנו על פני האדמה מקום בטוח ובכך הצלחנו. גם בעשורים הראשונים הראשונים המשכנו להרוות בדמנו את הארץ ולאיש לא היה ספק כי לא היתה ברירה. אלמלא היו נופלים – אנחנו היינו מושמדים.

ב-1977 הסיר מנחם בגין את האיום הקיומי היחיד שריחף על ראשנו. לא שהיתה בכך אפשרות לפרק את צה"ל ולהפוך לקוסטה-ריקה, אבל מאות ההרוגים שהבאנו למנוחות מאז – רבים מהם היו יכולים להיות עימנו. רבים מהם, הרבה יותר מדי, מתו בגלל מיתוסים ואמונות שאין לנו חלק בהם. אבל מהרגע שאנו ובנינו נשטפנו עם האינרציה של "אין ברירה", המצב באמת הפך ל"אין ברירה".

החייל שמוסר את נפשו כדי להגן על חיי חברו בשטח הוא גיבור. השאלה היא האם הוא היה צריך להימצא באותו "שטח" מלכתחילה. הפוליטיקאי ששלח אותו לשם יבוא לנחם את ההורים האבלים. הם יישארו עם חלקת הקבר למשך כל ימי חייהם הנותרים.

היו יוצאי דופן. מבצע "חומת מגן" היה הכרחי לכל הדעות. האם היו "עמוד ענן", "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" הכרחיים? האם לא יכלו המדינאים לפתור את "בעיית עזה" בדרכים אחרות? שאלו את עצמכם זאת בשיא הרצינות. לשם שינוי, זו באמת שאלה של חיים ומוות.