בואו נודה על האמת. כולנו חיים כבר שלושה חודשים בסוג של רולטה ישראלית על החיים שלנו ושל יקירנו. כל החמולה המשפחתית יוצאת בבוקר לעמל יומה ועיסוקיה ומתפללים שבסופו של יום ישובו כולם לביתם בשלום.
כבר 3 חודשים שבכל יום כמעט לא כולם חוזרים לבתיהם בשלום. עשרות חוזרים בארונות קבורה ומאות שבים פצועים ומדממים. אנחנו מתפללים שבפיגוע או בדקירה שזה עתה דווח עליהם אין איש מבין אלה שנפגעו שאנחנו מזהים וגם אם זה אדם זר לנו עדיין יש צביטה בלב.
ככה אסור להמשיך. כך לא חי עם ובמיוחד כאשר אנחנו בצד החזק, מה שלא קרה לנו במשך אלפי שנות קיום/הישרדות בגולה הדוויה. האויב הפעם הם חבורה של ילדים או צעירים ללא טנקים ומטוסים. כל נשקם הוא סכין או מספריים ואולי בכך טמון הקושי הגדול של מדינה נאורה ושוחרת שלום המבקשת ודורשת שלום.
האקלים הבינלאומי ובמיוחד האירופאי מאוד מתאים לנקוט יד קשה ואגרסיבית כלפי משפחותיהם והסביבה הקרובה של מבצעי הפיגועים. יש להם בית/הורים/שכנים וכפר שאליו הם משתייכים. על מפגע פוטנציאלי לדעת כי אם ידקור אחד מאיתנו הוא מביא חורבן על בית הוריו ועוצר על הכפר ממנו יצא. האם זה פותר את הבעיה? ממש לא. האם זה יהווה גורם הרתעה? לעניות דעתי, התשובה חיובית.
הרושם הנוראי הוא שראש הממשלה וחברי ממשלתו נוהגים כאילו המציאות הישראלית ההזויה זה 90 ימים ולילות היא "חיים נורמלים" שאפשר להתרגל אליה וכי המציאות המטורפת הזאת היא נתון שצריך ללמוד לחיות איתו עד יעבור מן העולם בדרך עלומה כלשהי.
אז זהו ביבי, שאנחנו לא מוכנים לחיות כך ואם צריך להטיל סגר ולהקשות את היד ולאפשר לצהgל לפעול ביתר חופשיות כדי לחזור לשפיות – אז אהלן וסהלן, שיתכבד צה"ל ומג"ב ושב"כ וכל מי שנמצא במעגל הלוחם לעשות את העבודה ללא מורא.
הפיגוע ולמעשה הרצח השבוע בתחנת הדלק דור אלון שעל כביש 443 המוכרת לכולנו הוא כבר מעבר לדלת. זה קורה כמעט בכל חלק של הארץ שלנו וגם אנחנו במודיעין איננו מוגנים מפניו. אפשר להמשיך לעשות ג'וגינג בשדרות העיר ולהביט כל הזמן ימינה, שמאלה ואחורה אבל כך לא עושים ג'וגנינג בשום מקום בעולם ואסור להתרגל לכך.
