קראתי היטב ובעיון את ראיון החג של שרת התרבות והספורט מירי רגב. הכותרת שנבחרה הדגישה את העובדה שרגב לא קראה סיפורים או ספרים של צ'כוב. לא רק שהיא לא קראה אותם, אלא שגם היה לה מאוד חשוב לומר זאת. לאמור: "למרות שלא קראתי צ'כוב אני יכולה להיות שרת תרבות".
הגברת צודקת לגמרי. כל אחד יכול להיות שר תרבות. משום ש"תרבות" היא מה שאנחנו עושים ממנה. יש תרבות של השלכת עגבניות רקובות אל הבמה, יש תרבות של קללות, יש תרבות בנוסח סרטי "ג'קאס" ויש גם תרבות גבוהה, שבה דרים בכפיפה אחת שלמה אבן גבירול ואנטון צ'כוב.
השר הממונה מביא את התרבות שלו מהבית. הבעיה היא שרגב מתגאה במשהו שיש להצניע אותו. זה בסדר שלא קראת צ'כוב. אני למשל לא קראתי את מרסל פרוסט. אבל אם יום אחד ימנו אותי לתפקיד שר התרבות, לא אזכיר זאת.
התגובות המשמחות ביותר לראיון היו של כל מיני "ישראלים ממוצעים", מכל העדות והגוונים, שהוקיעו את תת-התרבות של דוברת צה"ל לשעבר. אנשים שסיפרו איך בבית השמיעו להם ההורים מוזיקה מרוקאית, וזה לא הפריע להם ללכת אחר כך לספריה העירונית ולצרוך עוד סוגים של תרבות. כולל צ'כוב.
רגב הגיעה לתפקידה באופן חוקי ודמוקרטי לגמרי. וכשמישהו מעביר ביקורת עליה אין פירוש הדבר שהוא מתנכר למצביעי הליכוד, ולבטח לא לתרבות המפוארת של עדות המזרח. מצד שני – זה לא נותן לה חסינות.
