קרקס בלי חיות מבחינתי איננו קרקס. כן, אני יודע, עכשיו שוב אקבל איומים מהארגונים הירוקים שהם יהפכו את חיי לשחורים משחור אם אתעקש שהמופע האלמותי הזה ראוי בעיניי רק אם הוא מלווה בהופעות של ברדלסים מאולפים, אריות מנומנמים, סוסים אצילים מטופפים בזירה, דוב סיבירי מזרה אימה, וקופים שובבים שמושכים באוזניהם של פילים שמגלמים את המבוגר האחראי בין כל הליצנים והלהטוטנים. אבל אין מה לעשות – קרקס ללא בעלי חיים הוא כמו פיתה ללא זעתר, כמו מטריה ללא חופה, כמו חופה ללא עמודים, כמו קוטג' בלי גרגירים.
הקרקס משחר בריאתו התבסס על מופעי חיות – כאלו מאולפות שמפיקות קריאות התפעלות, צחוק וגרגורי עונג מפיהם של מבוגרים ועוללים כאחד – ואלו הבלתי מאולפות, חיות פרא ששמרו על מזגן הקשוח והמאיים – שסחטו קריאות אימה, שיער סומר ועור שנעשה חידודין-חידודין גם אצל הטף וגם אצל ההורים.
בילדותי, אז נתקבעה אצלי תודעת הקרקס כאלמנט בידורי מרכזי, הייתי מחכה בכיליון עיניים לשימפנזה שהיה מעיף את כובעו של הליצן ונמלט, ובאושר מלווה בחלחלה פיזית של ממש כשמאלף האריות פער לרווחה את לסתותיו של האריה והכניס את ראשו לתוך לועו ודיווח מה זה אכל לארוחת הבוקר. נכון, היו מקרים שפורסמו ברחבי העולם בהם המופע המדהים הזה אכן הסתיים בארוחת בוקר של אריה שאוכל את ראשו של המאלף, אולם אף על פי כן תראו לי ילד בן גילי, ממחזורי התמימות שטרם עידן הפוליטקלי קורקט, שלא נזכר בצמרמורת של תענוג וגעגוע באוהל הענקי והצבעוני על גדות הירקון, ולצידו מתחם ענק של קראוונים ומכלאות מפיצות ארומת דשן וניחוחות של עולמות רחוקים, של 'חוצלארץ' של ילדי שנות ה-60'.
אני מגלה הבנה ראויה לגישתם של הירוקים (בעניינים מסויימים. לגבי השקיות המתכלות, למשל, ממש לא – לאחר שגיליתי שהן מתכלות בתוך התיק שלי ומתפרקות למיליוני חלקיקים שאין סיכוי שאפרידם מחפציי, אבל זה סיפור אחר) – אבל אין לי ספק שהיציאה הגורפת נגד שימוש בבעלי חיים במופעי קרקס הייתה שגיאה ובכייה לדורות הבאים, שלעולם לא יידעו מהו קרקס מרגש, שהזיכרון הספציפי הזה לא יהיה חלק מנוף ילדותם לעולם. שאם מי מהם יהיה אי פעם סופר או משורר או צייר – לעולם לא יידע לתעד את החוויה הזו ביצירתו.
ברור שהיה ניתן לייצר מתכונת של קרקס שתשמור על זכויות בעלי החיים ובמקביל על זכויותיהם של הילדים לזיכרון מצמית של הנאה צרופה.
אבל יותר פשוט היה ללכת לכיוון הפופוליסטי-קורקט, והצרה עם הפוליטיקלי קורקט היא שהוא בעיקר פוליטיקלי – ורק בשוליים קורקט – וכך הירוקים למיניהם מנטרלים לנו את הטעם מכל חוויה של אושר צרוף, כמו למשל בעניין הקרקס.
הלכתי עם בנותיי לראות את פסטיבל הקרקס במודיעין. לא ראיתי קרקס. ראינו מופעי אור וחושך, להטוטי כושר וגמישות גוף, והרבה הרבה טיפוס על חבלים ובלט אווירי למינהו, מלווה בהתאמצות פתטית ועוברת כל גבול של ליצנים להצחיק – אולי כדי לחפות על היעדר ההתרגשות והצמרמורת. בשנה הבאה, אם איאלץ לצפות במופעי הקרקס הפוליטי – אולי אביא עמי את כלבתי זוזה. שיהיה שם לפחות בעל חיים אחד.
