הקרדיט על הקריירה המדהימה של שחר פאר מגיע לשני אנשים בלבד. לה ולאביה, שהשקיע הון מכספו הפרטי. זאת כדי שאתם ואני נוכל להתמוגג מול עיתוני הספורט על עלייתה בדירוג העולמי מעלה מעלה, ועל פגישותיה השגרתיות עם שחקניות ששם המשפחה שלהן הוא "ויליאמס".

אם שחר פאר היתה מסתמכת על מערכות הספורט הציבוריות, היא היתה היום מנקה את השירותים בהולמס-פלייס. כי בישראל, הפוליטיקה של הספורט מכירה רק מילה אחת ושמה "כדורגל". כספי ציבור אדירים משונעים לחשבונות הבנק של שחקנים "מקצוענים", רק כדי שאלה יסייעו לקבוצה המקומית שלך להיראות טוב בטבלה. הרבה פחות כסף מושקע בכדורסל, וכמעט כלום בענפי הספורט שנחשבים לאישיים. גם כאשר הרשות מתקצבת משהו – רוב הנטל הכלכלי יהיה על ההורים. לשון אחר: אם אינכם מיליונרים, הסיכוי שבתכם/בנכם יהיו אי פעם משהו בעולם הספורט האישי הוא כמעט אפס.

זה לא כה גרוע כפי שזה נשמע. בכל זאת – את הכסף הציבורי עדיף לשים על ספורט קבוצתי, שבו יש כמה שיותר ילדים. טניס הוא ספורט אישי מאוד ובעל תדמית סנובית מתנשאת. "הספורט הלבן" התחיל באחוזות העשירים ודומה שגם ב-2017 הוא אינו נוגע בצד ה"עממי" של המשוואה. הוא גם לא הצליח להתקבע כמשהו בעל ערכים גלובליים נוסח הג'ודו (למרות שהוא לגמרי כזה, כי משמעת עצמית היא אבן הבניין של כל ספורטאי).

בשורה התחתונה: כל הכבוד לשחר ותודה על שנים של הנאה וגאווה. ואם יש עוד דוביק פאר בסביבה, שעשה הרבה כסף בהייטק ומוכן לצ'פר אותנו בילד מוכשר – זה הזמן להתחיל לפעול.