התאונה המחרידה שבה נהרגו 8 נשים ו-29 נפצעו ליד להבים בדרום היא תמצית החאפריות הלאומית שלנו שהולכת ומשתדרגת מיום ליום. יש קשר הדוק בין התאונה הזאת לאסון הלאומי המתרחש לנגד עינינו בשבועות האחרונים בבתי החולים בכל רחבי הארץ.

אני מודיע בזאת למי שעדיין חושב שזה חלום בלהות שחלקים נרחבים של מוסדות השלטון שלנו קרסו ואינם מתפקדים. ואם למישהו לא ברור במה מדובר הכוונה היא למערכת הבריאות, משטרת ישראל, המוסד לביטוח לאומי, מוסדות הרווחה למיניהם ועוד שלל מוסדות וגופים שהם "בדרך הנכונה" לשיתוק מערכות.

בשנים האחרונות הפכנו אולי למעצמת היי טק אבל ממש במסלול מקביל מוסדות השלטון שלנו דומים יותר לאלה של אחרונת המדינות באפריקה מאשר למשהו שמזכיר את מדינות ה-OECD או ארומה של מדינה מערבית. אזרחי המדינה איבדו זה מכבר את האמון שלהם במוסדות השלטון. אני לא בטוח שהכל זה ביבי ושלטון הימין. לי זה נראה יותר כמו DNA לאומי שהשתרש פה מאז ימי תחילת הקומבינות והשאלה הלאומית שהביאה אותנו עד הלום: "עם חשבונית או בלי?".

כמעט אף אחד בדור הזה לא יוצא צדיק בסיפור התקומה שלנו. טוהר המידות והמוסריות של ראשי המדינה אינם מזכירים במאום את אלה שהיו כאן בימי בן גוריון, גולדה ואשכול. נכון, אמת הדבר העולם השתנה ומה שהיה הוא לא מה שהווה. אבל מדוע זה רק בכיוון השלילי?

איזה ערך יש לרמת חיים עולה כאשר ערך החיים ואיכות החיים נמצאים במקום כל כך נמוך? מי צריך דירת פנטהאוז ממוגנת עד צוואר כאשר פעם גרנו בצריף רעוע אבל עם דלתות לא נעולות והשיח הציבורי-חברי התנהל בשכונה עם מעט בגדים ומזון אבל צחקנו הרבה יותר.

הפכנו לאומה המקדשת את הקומבינה והחאלטורה. איש אינו מאמין למוסדות השלטון ולמשפטים כמו "אני כבר חוזר אליך…" אין גוף שלטוני אחד שמבטיח לחזור לאזרח המודאג ואכן חוזר. הכל על הקרח. וזו מחלה מידבקת כי אז זה מחלחל לכל הרבדים ומילה אינה מילה ומחיר אינו מחיר וחוזה אינו שווה את הנייר עליו הוא נכתב. מה הפלא שטובי בחורינו כבר אינם יכולים עוד, מרימים ידיים ומחפשים את עתידם הרחק מכאן.

מי היה מאמין ש-70 שנה בלבד אחרי ינהרו צעירים יפי בלורית ותואר ל… ברלין.