לפני פחות משבוע התבשרתי שאני מתגורר בשכונת יוקרה, שאמנם עדיין לא הגיעה לרמתה של הרצליה פיתוח, אבל בהחלט מתחילה לסגור פערים. כתבה במדור הנדל"ן של דה מרקר, המוסף הכלכלי של הארץ, בדקה כיצד קרה שרבים מהמעורבים בעסקת איי.די.בי, בראשות הרוכש החדש מוטי בן משה, מתגוררים דווקא בשכונות מוריה והשבטים בעיר העתיד. המסקנה: השכונה הפכה לאטרקציה של עשירי ירושלים ואנשים אמידים אחרים, שרוכשים בהמוניהם את צמודי הקרקע באזור. חשתי אופוריה. צבטתי את עצמי מספר פעמים וגיליתי שאין זה חלום – אני באמת גר בגן עדן. אחר כך בדקתי את חשבון הבנק ואת הסכום הלא נתפס שנותר לי לשלם כדי להחזיר את המשכנתא והתעוררתי.
בכלל, אם הייתי מתגורר בשכונת יוקרה אמיתית, סביר להניח שהייתה דרך לגלות זאת שלא דרך כתבה בעיתון. כי במקום שיש אנשים עם הרבה כסף יצמחו עד מהרה בתי עסק שירצו לקחת מהם את הכסף הזה. ואמנם, במרבית שכונות היוקרה, בארץ ובעולם, ייפתחו עד מהרה בתי קפה מפונפנים, מאפיות שנחרדות מהמילה "מאפיה" ומכנות עצמן "פטיסרי", בתי ספא מושקעים, קאנטרי קלאבים ענקיים עם בריכות שחייה אולימפיות, מסעדות יוקרתיות שגובות 600 שקלים לזוג. בשכונת בוכמן במודיעין, לעומת זאת, קמו בשנים האחרונות סופרמרקט קטן, שהצטרף למכולת שכונתית ולמספרה. אולי פספסתי עסק או שניים, אבל לא יותר. לא שונה בהרבה מהמצב בשכונות פריפריה אחרות, במקומות מבוססים הרבה פחות.
ככה, עם כל הכבוד, לא נראית שכונת יוקרה. ככה נראית שכונה של אנשים עובדים, שקמים כל בוקר ושמים את ילדיהם במוסדות החינוך, וממהרים לפקקים בדרך לירושלים או תל אביב. אנשים בלי יותר מדי זמן פנוי. כשהם רוצים לבלות, הם יעדיפו איזה פלאפל (אפילו כזה אין כאן) עם שקית צ'יפס לילד, או ג'ימבורי. זה מה שעושים אנשים יוקרתיים באזורים היוקרתיים של מודיעין – הם עובדים קשה מדי, במקום העבודה ובגידול הילדים, מכדי לבלות וליהנות. מודיעין, כך נדמה, פיצחה את הקוד של הישראליות המודרנית, של מירוץ העכברים הבלתי נגמר: עיר עם מצב סוציואקונומי טוב ומרכזים מסחריים עם לוק אנד פיל של קרית שמונה בואכה קרית מלאכי. כשעובדים 18 שעות ביממה, אין זמן להתרווח ולשבת שעות על איזו כוס קפה במחיר מופקע. למה להשקיע בהקמת בית עסק מושקע, כשכל מה שהלקוחות רוצים זה לחטוף איזה בורקס לדרך.
ובכל זאת, הלב נחמץ מעט מהדלות של העסקים המקומיים. מהתחושה הפרובינציאלית, מהיעדר שאר הרוח. אולי זו הסיבה שמדי יום שישי אני מוצא את עצמי נכנס לאוטו מתוך איזה תכנות פנימי לא ברור ומוצא עצמי במרכז המסחרי "רננים" במכבים. מנסה להסוות כמיטב יכולתי את הגעתי ממודיעין הפושטית, העיר שניכסה לעצמה את שני רובעי היוקרה הצמודים, ושם פעמיי ליהלום המכונה "הלחם של תומר". לכאורה, בסך הכל מאפיה, אבל ברגע שחוצים את הדלת לחדרון הצר והקלאוסטרופובי משהו של החנות, עוברים לעולם אחר. הריחות של הלחמים, המראה של המאפים, האדיבות והמקצועיות של המוכרים מעבר לדלפק – הכל סבלני יותר, רחב לב יותר, מהסטנדרטים המקובלים במודיעין. נכון, יקר שם, ולא כל אחד יכול להרשות לעצמו לרכוש שם לחם מתפצפץ או מאפה אחר בעל שם מתחכם. אבל רבאק, הכל נורא טעים, וגם אם רגשות האשמה צצים פה ושם, הנגיסה בכריך המושקע או במאפים עמוסי הקלוריות שווים את המבט הנוזף של הרופא – או מנהל הבנק – בפגישתנו הבאה.
ב"לחם של תומר" מבינים שאנשים באים לעולם לא רק כדי לרוץ למקום העבודה ולגדל ילדים. יודעים שאנחנו רוצים לנשום מעט, להתרווח, להרגיש שמפנקים אותנו. שהחיים קצרים מכדי לבזבז את כולם בפקקים. למרבה הצער, נדמה שתושבי מודיעין עדיין לא הפנימו זאת. כשיבינו, יצמחו כאן עוד כמה מאפיות – סליחה, פטיסרי – משובחות, ושכונת בוכמן תיראה כמו שכונת יוקרה. עכשיו, אם תסלחו לי, אני חייב לרוץ לעבודה.
