לבי לבי על סגירת מהדורת מבט בערוץ 1. השידור האחרון של גאולה אבן שנחנקה מדמעות היה אותנטי, אמיתי ובעיקר עצוב. ועדיין אין מדובר בחורבן הבית השלישי. נכון אמת הדבר שכואב הלב על כל אחד מעובדי רשות השידור שהולך הביתה וצריך לחפש מקור פרנסה אחר וסביר להניח שלא ימצא פרנסה בתחום העיסוק התקשורתי שבו התמחה. וגם אם יקרה הנס וימצא עבודה הוא יוכל רק לחלום על תנאי העבודה החלומיים שהיו לו ולחבריו בעשרות השנים האחרונות.
ובתוך כל הכאב הזה אסור לשכוח שרשות השידור לדורותיה הייתה גוף מושחת ומסואב. לא כולם חלילה אבל התנהלות הרשות הייתה שערורייתית ועוד לא אמרנו מילה על דרכי הגביה המאפיונריות של האגרה שמיליונים מאזרחי המדינה לא היו מעוניינים בה וכפו אותה עליהם באיומים של הליכים משפטיים אגרסיביים הגובלים בבריונות של ממש.
רשות השידור מנתה אלפי עובדים שרבים מהם היו מיותרים והתנהגו בשחיתות מוכחת אולם לאיש לא היה אומץ להעמיד אותם על מקומם ולומר להם שהם שודדים כספים לא להם. מדוע הם נהגו כך? כי פשוט היה אפשר. איש לא חסם אותם ולא מנע מהם לעבוד יותר שעות מאשר יש ביממה, להגיש דוחות פיקטיביים, להחתים שעון ולרוץ ולבצע עבודות פרטיות ועוד אלף ואחת דרכים פסולות לינוק עוד ועוד מהקופה הציבורית.
כשמצבת כוח האדם של רשת ב' למשל עמדה על מאות עובדים, בגלי צה"ל עשו את השידור כמה עשרות חיילים צעירים באיכות שברוב הזמן עלתה על זו של האח הרדיופוני ברוממה.
הבכי והנהי על עתידם של מפוטרי רשות השידור הוא מוגזם. תנאי הפרישה שלהם מצוינים שלא לומר חלומיים בהשוואה למאות אלפי עובדים במגזרים השונים ובעיקר בשוק הפרטי שהם שקופים לחלוטין ואיש אינו מזיל דמעה על עתידם בשעה שהם מפוטרים ממקום עבודה מהיום להיום ואפילו את המונית הביתה לא מממנים להם.
יש בינינו רבבות אזרחים ועובדים קשיי יום שאינם מהווים קבוצת אינטרס ושאף פוליטיקאי לא מחזר אחריהם, איש אינו מקשיב להם ואינו דואג להם. הם יושבים ליד פסי ייצור של עבודה סיזיפית ומייגעת ללא תנאים מינימליים ובאפס זכויות כי כל ציוץ שלהם יעלה להם במקור פרנסתם שגם כך המקרטע.
