סטטיסטית, פעם בכמה שנים הולמת בישראל סופת חורף כה גדולה, שמביאה שלג גם למקומות נמוכים כמו מודיעין. הפעם האחרונה שזה קרה היה בתחילת שנות האלפיים. היו פה רק מספר חלוצים שעדיין זוכרים את המראות ונוצרים באלבומיהם תמונות נדירות של האירוע. הפעם הקודמת שזה קרה היה בחורף 1992 הידוע, אבל אז היו כאן רק שרידי האדם הקדמון (ועוד כמה מתיישבים בודדים בשילת, כפר רות ומכבים).
ירושלים הבוקר. אבל אפשר לראות את הלבן עוד לפני שמגיעים לבירה
ההתרגשות הטבעית שלנו, כתושבי מדינה צחיחה, מובנת וצודקת. שלג זה משהו שרואים בסרטים, והוא קורה או בארצות זרות או בירושלים. אין לנו את האינסטינקט הטבעי לשנוא את השלג המציק, מקפיא הרגליים וסותם החצרות, משבית הנסיעות ומחרב התיכנונים. מראה השלג מהלך עלינו פלאים ומעלה מיד אסוציאציה של שוקו חם, סנטה קלאוס וסרטים של וולט דיסני.
הסבירות שהלבן-הלבן הזה יגיע אלינו השנה נמוכה כרגיל. וזה המקום לגלות לכם שכתושבי מודיעין זכיתם בפרס קטן וסודי: במרחק 20 דקות נסיעה ברכב נמצאת אחת הפסגות הגבוהות של שדרת ההר, והיא אפילו אינה מתויירת יותר מדי. ברגע שאתם שומעים שיורד שלג בירושלים ארזו את הילדים ותרמוס חם, כפפות וכובע, ועלו על כביש 443. בצומת מחנה עופר נטשו את הכביש ופנו ימינה לכיוון גבעת זאב ואחרי כן חפשו בצד שמאל את העליה לנבי סמואל.
כמעט בכל אירוע שלג בבירה, נבי סמואל חוטף את המטחים הראשונים. ממש כמו הר גילה הגבוה. בהזדמנות זו מסרו ד"ש לנביאנו הקדום, העמידו פנים שאתם על פסגת הר באלפים ותהנו מכל רגע.
