הבעיה בפוליטיקה הישראלית היא שלא עוסקים בה בנושאים החשובים. השבוע, למשל, עלו על הפרק זוטות כמו המצב הביטחוני בדרום, ההצעה המעודכנת לתקציב הדו שנתי, איוש תפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון ותגובתו המטורללת של שר החינוך לתלמידה שטינפה על המערכת שלו במקום לענות על שאלות במבחן. עם זאת, האנשים בצמרת הוכיחו שוב את ניתוקם מהמצביע כשהתעלמו מהנושא שמטריד רבבות ישראלים, מפריע למנוחתם, פוגע בפיריון העבודה שלהם ובעיקר בשלוות נפשם: קבוצות הווטסאפ, ובפרט אלו של ההורים.
אחד היתרונות היחידים בהתבגרות הוא הפרישה מהמשחק החברתי. סיימת את בית הספר, גמרת אוניברסיטה, הקמת משפחה, התבססת במקום העבודה ואינך צריך יותר להיזהר מהבריונים של הכיתה. את, לעומת זאת, כבר לא חייבת להתחנף למלכת הכיתה. אין העמדות פנים, אין זיופים, אין משחקים קטנוניים ולכלוכים מאחורי הגב, אין מקובלים וחנונים, או כל הדברים האחרים שהופכים את בית הספר התיכון לניסוי אכזרי בבני אדם לא מבושלים דיים. האתגרים הגדולים של חייך בשלב הזה הם לגדל ילדים, וכאן זה כבר משחק חדש ומסובך לא פחות, שנע בין החלפת חיתולים להצבת גבולות למציאת תעסוקה לעצמך בג'ימבורי. ואז הפעוט מצטרף לגן מסודר, ועולמך חרב.
אתה חוזר בזמן, לימים שבהם סימנת קו על השולחן כדי שמי שיושב לידך לא יחדור לצד שלך. לימים שבהם הבטת באימה בילדות שמכרכרות סביב המורה בסוף השיעור, לימים שניגשת בביישנות לכמה ילדים בהפסקה וביקשת להצטרף למשחק הגולות שלהם. הנה אתה יושב באספת הורים, עם עוד שלושים וכמה אנשים מרקעים שונים, שרובם לא נפגשו מעולם, ומבין שככה זה יעבוד מעכשיו, עד סוף י"ב: יהיו הורים חשובים יותר וחשובים פחות, יהיו יוזמים ופאסיביים, יהיו חביבים ואנטיפתים, יהיו מועדפים ונדחים. הדינמיקה תזכיר באופן מפתיע – ובעיקר מאיים – את ימי בית הספר הנוראים.
תמיד אפשר להחליט שלא משתתפים במשחק. בהנחה, כמובן, שלא משנה להורים שהילד יהיה דחוי, שלעולם לא יוזמן לבית של חבר או לא יבקר בימי הולדת אקסקלוסיביים שאינם מיועדים לכל הכיתה או לכל הגן. אם קיבלת את ההחלטה השפויה, ומבין שעליך לעשות את המינימום האפשרי כדי לא להפוך את עלמה, ניר-אל או שון לטיפוסים שתקנים ואומללים, הרי שאתה דן את עצמך לעולם של כאב – כאב אוזניים, כמובן.
כי אין דרך טובה יותר לתקשר כיום עם הורים אחרים מאשר בקבוצת ווטסאפ. ראשית, זה בחינם. שנית, זה מצפצף חזק. שלישית, אם תרצי לעדכן את כל ההורים בשינויים במועד יום ההולדת, בעוגה המהממת שאפית, במצב הדנטלי של יותמי החמוד, בברכות לוועד ההורים המדהים, בהרעפת מחמאות למחנכת המטריפה, בניסיון להחליף זמנים ביום ההורים, בהחלפת רשמים מיום הכיף וסתם בהפגת השיעמום – זה המקום המושלם לעשות זאת. כלומר, אם את רוצה להרוס את החיים לזוגות שלווים, שאחרי יום מפרך בעבודה ולאחר שסיימו להשכיב את הילדים לישון יכולים להתפנות לעיסוקיהם, הווה אומר לנמנם מול איזה ריאליטי דבילי בטלוויזיה.
הנקודה המפתיעה בשיחות הווטסאפ היא שתמיד יהיה מישהו, או מישהי, שיטרח לענות. ואז עוד אנשים יצטרפו לשיחה. אולי כי לא נעים, אולי כי מרגישים מחויבות, ואולי אשכרה יש גברים או נשים שנהנים לדוש במשך שעות בכמה כיף היה באירוע של קוראל. לעולם לא אבין את האנשים האלה, שמוכנים להשקיע ימים ושעות בקשקושים הללו. לכן, ככל הנראה, האנשים האלה מקובלים, זוכים למחמאות מהמחנכת, מוכרים לכל הילדים כהורים הכי מגניבים ומובילים את כל אירועי בית הספר. אני, לעומת זאת, חוזר לימי התיכון, שבהם הייתי נער דחוי ונטול חברים. הנחמה היחידה אז הייתה שתמיד אפשר היה לחזור הביתה, לסגור את הדלת, לשמוע נירוונה בקולי קולות ולשנוא את העולם בשקט, כלומר ברעש. עכשיו אפילו האופציה הזאת אינה קיימת. המשחק החברתי חודר ברגל גסה למרחב הפרטי שלך ומצפצף עליך.
תמיד קיימת האופציה לפרוש מהקבוצה, אבל צעד בוטה כזה משול כיום בערך להוצאת הילד מהכיתה והצטרפות לתוכנית להגנת עדים בצפון הארץ, לאחר סדרה של ניתוחים פלסטיים. חנה בבלי של שיחות הווטסאפ (מתי כבר ייכתב ספר הנימוסים וההליכות הדיגיטלי הראשון?) תספר לכם בוודאי שאין טעות פטאלית יותר. אפשרות אחרת היא השתקת הקבוצה, אבל במקרה הזה הייאוש פשוט נדחה לשלב שבו תעיף מבט למכשיר ותגלה 3,500 הודעות שלא נקראו. אין לאן לברוח. מקבוצה ישחרר רק המוות, התגייסות לצבא או חוק מדינה. לכן, כדאי שהפוליטיקאים ישכחו מהאינתיפאדה השלישית. היא לא בורחת לשום מקום. החוק לאיסור קבוצות הווטסאפ בבתי הספר והגנים הוא הנושא הבוער באמת.
