הבה נחשוב לרגע מה היה קורה אליו נשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת מרים נאור, היתה אומרת משפט כזה: "שהרבנות הראשית תתעסק במזוזות. הם שופטים? שייתעסקו במי שאוכל ביום כיפור".
צריך באמת לדמיין את הסיטואציה הזו כדי לקבל תרחיש אמיתי. אם בעלת התפקיד הנכבד והחשוב ביותר במערכת המשפט היתה מתבטאת באופן כזה על הרבנות הראשית של מדינת ישראל, היא לא היתה נשארת בתפקידה עד צאת השבת. חצי מדינה היתה נעלבת "בשם היהדות", מתוכה חצי היה טוען כי מדובר ב"ביזוי כבוד התורה", והשאר היו מספיקים כדי לגרום לראש הממשלה להבין לאן הרוח נושבת ולבעוט את נאור החוצה ברגל עדינה. שהרי אם בשביל אליאור עזריה הוא התערב, אפשר רק לנחש כיצד היה פועל אם מישהו היה מעליב כך את המוסד העליון של הרבנות בארץ.
"בתנאים שנוצרו" – היה רה"מנו פוסק למצלמות – "נראה לי שהגב' נאור אינה יכולה להמשיך בתפקידה. לכן קיבלתי את התפטרותה".
במציאות חיינו העלובה, מה שקרה הוא בדיוק ההיפך. אבל לפי "כללי המשחק" שכולנו משום מה מצייתים להם – הרב הראשי (ה"ספרדי", אוי לבושת הנצחת הגזענות) שהתבטא כך זוכה למנוד ראש קל, וממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה.
הרב יוסף מביא עימו חסינות כבר "מהבית". אביו המנוח היה מסוגל לפתוח במוצ"ש ג'ורה מטונפת על הא ועל דא, וביום ראשון כבר היה מי שמסביר לרזי ברקאי ש"לא הבנתם את דברי הרב עובדיה". עכשיו הבן מנצל את הייחוס כדי להמשיך במסורת המגעילה הזו. מסורת שבכל מדינה דמוקרטית אמיתית כבר היתה בועטת אותו לכל הרוחות.
