תושבי מודיעין הסתופפו השבוע בבתיהם, נהנו מקול הגשם הנוקש על החלונות, טבלו ביסקוויט בשוקו וצפו בעניין בחדשות על הפסקות החשמל החמורות שאירעו ברחבי הארץ. את העובדה שיכלו לעשות זאת יש לזקוף לזכות שניים: פנחס רוטנברג (שהביא את החשמל לארץ) ומשה ספדיה – המתכנן הראשי של מודיעין.
כאשר היתה העיר מונחת על שולחנות התיכנון בגופי המדינה השונים, היא נראתה כמו כל יישוב חדש שהוקם כאן בשנות השבעים והשמונים: עם רשת של עמודי וכבלי חשמל לאורכה ורוחבה, מערכות שנאים וכל מה שצריך כדי להביא את האלקטרונים העליזים עד לבית התושב. הטמנת מערכת החשמל באדמה היתה חלום השמור לפרברים עשירים בארה"ב. אבל ספדיה התעקש.
המניע העיקרי של ספדיה היה אסתטי: מדוע לכער עיר חדשה שבנייניה בוהקים וגינותיה ירוקות עם מפגע ויזואלי שכזה? ואכן, כשאנו הולכים כיום ברחבי העיר, חלק מיופיה נזקף לזכות מה שאיננו. אבל מדינת ישראל לא תשקיע מיליונים באסטתיקה-שמסתטיקה וכדי ליישם את התוכנית השאפתנית והיקרה היה צורך בנימוק קצת יותר משכנע.
מתכנני העיר לא התקשו להוכיח כי מערכת חשמל מוטמנת היא השקעה כדאית ביותר לטווח הארוך. האחזקה שלה זולה מאוד, בעיקר משום שהיא אינה חשופה לפגעי מזג האוויר. התוצאה היא שבעשרים השנים האחרונות, תושבי מודיעין כמעט ולא ראו ניידות או משאיות של חברת החשמל. רוב עבודתם מתמצה בחיבור השכונות החדשות לרשת, וזהו.
כשמציעים להסתכל גם על חצי הכוס המלאה, הכוונה היא לדברים כאלה.
