תשכחו מזה ששופטים הם מורמים מעם. נכון הם יושבים גבוה מאיתנו באולם המשפט אבל חוץ מזה אין להם שום יתרון עלינו כבני אדם. יש להם בדיוק את אותן חולשות שיש לשומר בסופרמרקט או לאינסטלאטור שבא לשחרר לנו סתימה במערכת הביוב.
היו ימים ששופטים היו קטגוריה נבחרת. אז, הם היו ראויים לכך בדיוק כשם שנבחרי ציבור היו בעבר ראויים למעמדם. לא עוד! זה לא קיים יותר. הדברים נאמרים לא רק בגלל החשדות המטרידים מאוד נגד נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, יצחק כהן שהיה מועמד כמעט וודאי לבית המשפט העליון. שערו בנפשכם שהחשדות נגדו היו מתגבשים לכלל כתב אישום כאשר היה יושב כשופט עליון. או אז יתכן שבעוד שנה-שנתיים היו מצטופפים מאחרי סורג ובריח בו זמנית, נשיא לשעבר, ראש ממשלה בדימוס ושופט עליון. כולם בבגדים חומים עומדים עם מגשית ביד בתור לארוחת צהריים בחדר האוכל של בית הכלא.
זה אולי היה קורה אבל ללא נוכחות של שופט בבית הכלא, כי ניסיון העבר מלמד שבניגוד לי, לך ולשכן ממול כאשר יש חשדות נגד שופטים במעשים חמורים שעליהם העונש הראוי הוא מספר שנים מאחרי סורג ובריח, המערכת מסדרת להם כסא מפלט מבית האסורים. מגיעים איתם לסיכום ב"שיטת השקשוקה" לפיו, הם מודיעים על פרישה מכס השיפוט עם מלוא התנאים המפליגים שלהם והם חוזרים הביתה בשלום מבלי להריח ליזול וללא שהשחיתו שעה אחת בחצר הטיולים של הכלא.
לכו לארכיונים ותמצאו עשרות מקרים שבהם שופטים סרחו בעבירות קשות וכמעט בכולם, זולת אולי המקרה הבוטה של השופט המחוזי דן כהן שהואשם בקבלת שוחד ומרצה עונש מאסר בפועל של מספר שנים, נשלחו השופטים לביתם ללא העמדה לדין ולעתים אף לאחר מסיבת פרידה חגיגית שערכו להם.
אין דין אחד לכולם. בבית משפט אין צדק. בתי המשפט הפכו לבאסטות של סגירת תיקים ללא ניסיון אמיתי להגיע לחקר האמת. שופטים נמדדים בעיקר בכמות התיקים שהצליחו לסיים בדיוק כמו רוכל בשוק הכרמל שמידת הצלחתו נמדדת בהיקף הקילוגרמים של העגבניות שמכר. בהבדל אחד- השופטים עוסקים בדיני נפשות ממש.
המציאות המשפטית שלנו קרובה מאוד לנאמר בישעיהו פרק ה: "ויקו למשפט והנה משפח…"
