יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום מטורף. אין עוד אומה בעולם שיש לה יום כזה והלוואי ולא היינו זקוקים לו. השואה היא האירוע המשמעותי ביותר שחווה העם היהודי מעודו ולמרבה הצער ידענו גם ידענו חוויות אנושיות נוראיות.
לכאורה יכולנו לחשוב שבעקבות תוצאות מלחמת העולם השנייה ומלחמות קטנות יותר העולם למד משהו, שאולי הגזע האנושי הבין משהו חיובי על הציווי האלוהי של ואהבת לרעך כמוך…ואם לא זה, אז לפחות לאמץ באופן מזערי את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך…
המתרחש בשנה-שנתיים האחרונות ברחבי העולם מלמד אותנו שדבר לא השתנה מבחינת האופי האנושי. לא כלפי יהודים ולא בכלל. ישנם עדיין על פני הגלובוס מיליונים הקמים בבוקר ומחפשים את מי לשנוא היום ואת ראשו של מי לערוף? בעוד כל שאר העולם נוהג מנהג בת יענה וטומן ראשו בחול, בבחינת לא רואה ולא שומע.
ובימים נוראיים אלה שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל ומיד אחר כך לתקומה, לעוז ולגבורה של יום העצמאות אנו עדים ולא מאמינים שאלפי צעירים שהם הנינים, הנכדים והבנים של קורבנות השואה וחללי מלחמות ישראל רוכשים כרטיס טיסה בכיוון אחד כאשר היעד הוא, ברלין. מיליוני הנספים מתהפכים בקברם יחד עם בן גוריון וז'בוטינסקי נוכח האכלוס מחדש של ברלין בישראלים מלח הארץ.
נכון. אמת הדבר. העולם השתנה והוא שטוח אבל העולם אינו עוד אפליקציה או סטרט אפ. העולם הוא ג'ונגל מסוכן. הכי מסוכן בטבע. כזה שחלק מ"החיות" בו לא ניתן לראות בשום סוואנה באפריקה ולא באף אחד מערוצי הנשיונל ג'יאוגרפיק. הסתכלו על הגלובוס. העבירו יד על כל אחת מהיבשות ותגלו בה את הרוע בהתגלמותו, את חוסר החמלה, הרעב והאין אונים של מאות מיליונים הפונים כל אחד בדרכו לאלוהים שלו בתפילה לגרם של אהבה וחיבוק.
ומה אנחנו צריכים לעשות בתוך היקום המאוד שברירי הזה ובמיוחד כלפי יהודים?
אסור לנו למצמץ אף לא לשנייה אחת. להיות חזקים בכל רגע נתון. להודות לבורא עולם על חלקת האלוהים הקטנה שלנו ולשמור עליה כעל בבת עינינו כי אין מי שיעשה זאת במקומנו ובוודאי לא בשכונה העוינת שבה אנו ממוקמים. ומתוך הפחדים המבוססים שלנו לא להתייאש ולחפש למי להעניק את עלה הזית שיביא במהרה בימינו שלום על ישראל.
