אני כבר לא יודע מה "עדיף" סכינים או שחיתות. ביום שיש לנו כמה שעות של שקט מפיגועי טרור מזוויעים מתפוצצת לנו בפנים פרשת שחיתות אחת מיני רבות בשנים האחרונות. הפעם נחשפים הפנים המכוערות של חברת נתיבי ישראל שבכיריה חשודים כמעט בכל עבירה הרשומה בספר החוקים: שוחד, סחיטה, מרמה, הלבנת הון, הפרת אמונים ועוד.

בצמרת טבלת הבכירים החשודים בשחיתות מככב ח"כ לשעבר (ליכוד) מיכאל גורלובסקי שעל פי החשד קיבל מחברת נתיבי ישראל סכום דמיוני של 33 מיליון ₪. תעשו חשבון ותבינו כמה עשרות שנים אתם צריכים לעבוד כדי להגיע לסכום הזה. אגב, הסכום הזה הוא שלכם כי נתיבי ישראל היא חברה לאומית-ציבורית. הכסף בקופתה מגיע מהארנקים של כולנו.

יוצא אפוא שסכומי עתק שלנו מנותבים לאנשי ציבור מחוברים ומקושרים שבקושי משחיתים קלוריה אחת כדי להרוויח את כספי העתק האלה. כל כוחם ומעמדם נובע מכך שאנחנו נתנו להם את קולנו גם כאשר התחבאו במקומות האחרונים של רשימות פוליטיות לסוגיהן. בקושי הכרנו אותם ונחשפנו אליהם ואז הם הופכים לכוכבים במדורי הפלילים.

לצערי הרב רבים בתוכנו חשים שהמרחק בין נבחרי העם לעם הולך וגדל. הנבחרים נמצאים באיזשהו מקום וירטואלי, מנותקים מכיכר העיר, עסוקים בהישרדות הציבורית שלהם בדרך כלל כדי להבטיח את עתידם והעם עצמו יוצא מדי בוקר לעמל יומו בקושי מחזיק את הראש מעל פני המים ובז לנבחריו.

"מושחתים נמאסתם" איננה עוד סיסמת בחירות. היא הפכה למציאות חיינו. החמור מכל הוא שאנחנו משלימים איתה וחושבים ש"ככה זה…" ואז אנחנו הופכים למושחתים קטנים המחפשים כיצד לדפוק את השלטון/מדינה. בדיוק כפי שהיה במדינות הקומוניסטיות וברית המועצות לשעבר בראשן, שלאחר מלחמת העולם השנייה.

אלא מאי? זאת המדינה שלנו ובאמת ישנם בינינו אזרחים נפלאים העושים טוב ושואפים למציאות אחרת. למדינה שתהיה טובה לילדיהם ונכדיהם. הם רואים שאנחנו במדרון חלקלק ומנסים לעצור את הסחף לעבר נורמות שמקומם לא יכירם בארץ חמדת אבות. ארץ הצבי. ארץ האבות. ארץ זבת חלב ודבש שכבר לא נשאר בה כמעט חלב ודבש.