לטקס קבלת ספר התורה של בתי בבית הכנסת המקומי הגעתי חשדן וכעוס. כמעט מגיל אפס חונכתי על ברכי החילוניות האדוקה. אבי גדל בקיבוץ מזרע חובב החזירים, הזיקה של משפחת אמי לדת הייתה רופפת וכילד חובב אקטואליה נחשפתי מגיל צעיר מאוד לצדדים הפחות יפים של היהדות, החל מסחטנות פוליטית ועד לאובססיית ההתנחלויות. על טקס הנחת התפילין בבר המצווה ויתרו לי מכיוון שלא היה לי כוח לקום בבוקר, ואת מספר הפעמים שבהן ביקרתי בבתי כנסת בימי חיי ניתן למנות על אצבעות יד אחת. את העניין המעיק של הרב בחתונה נאלצתי לבלוע, אבל בחרתי אחד שיספר מספר מינימלי של בדיחות וחידודים, כדי שהחוויה תסתיים מהר ככל האפשר. לבית הכנסת תכננתי להופיע במפגיע בלי כיפה על הראש, עד שחבר שיכנע אותי ששמאלן מסריח כמוני לא היה מעז להיכנס למסגד עם נעליים. צודק.
מתברר שחשדתי בכשרים. האירוע היה ממש בסדר. הילדים התנהגו למופת, התכנים לא היו מיסיונריים, לא ניכרה הקפדה יתרה על לבוש צנוע, לא הייתה כל הפרדה בין גברים לנשים. הרב צ'יקוטאי, שהיה מבחינתי עד השבוע בגדר קוריוז מעמודי המקומונים, בירך את הילדים והתגלה ככוכב אמיתי. לא ברור כיצד התגלגל ברנש זה לבתי הכנסת, בזמן שהיה יכול בקלות לככב במועדוני סטנד אפ מקומיים ואולי אף להגיע למעמד של סטאר טלוויזיוני, משהו בסגנון של יעקב כהן בניינטיז (אבל מצחיק, כן?). צ'יקוטאי ריתק את הילדים בהסברים על ספרי התורה שנתרמים לבית הכנסת, הקפיד לאפשר להורים לצלם את מעמד קבלת החומש מכל הזוויות (סוף סוף איש שמבין מה חשוב באמת בטקסים האלה) וכינה את מעמד זריקת הטופי על הזאטוטים "סקילה". פתאום הבנתי את כל אותם אנשים מוזרים שהולכים לבית הכנסת בימי שבת בבוקר, אפילו אם אינם דתיים באמת. הם נהנים ממופע בידור בחינם, מתלבשים יפה, פוגשים חברים – והכל חינם אין כסף. אולי כדאי גם לנו לנסות.
סתם, אין באמת סיכוי שזה יקרה. האמונה החילונית שלי – כלומר, בשום דבר – חזקה מכדי שאתקרב ולו במילימטר אל האמונה באל. השאלה היא אם בעקבות החוויה הפרטית שלי ושל משפחתי, דעתי על הטקסים האלו השתנתה. התשובה שלילית. ראשית, אינני יודע אם כל הרבנים חביבים וסובלניים כמו הרב צ'יקוטאי, לפחות כפי שהופיע בפנינו השבוע. שנית, למה בעצם הטקס החשוב ביותר בשנתיים הראשונות בבית הספר, זה שההכנות אליו הן האינטנסיביות ביותר, הוא טקס דתי? האם נערך על כך דיון? האם ההורים נשאלו לדעתם? למיטב זכרוני, שלחתי את בתי לבית ספר חילוני. כן, היא לומדת תנ"ך – אחד השיעורים שהכי אהבתי כתלמיד – אך דווקא קריאת ספר הספרים ללא אלמנט הכפייה הדתית יכול לחשוף אותה לצדדים היפים והחכמים של הדת. דווקא טקס בבית כנסת מלמד את הילדים שהדת היא מין עניין זר, מוזר וקדוש, עניינם הפרטי של אנשים עם כיפה, ציצית וטלית.
אלא שהדת כובשת לה עוד נתחים בישראל פשוט כי קשה להתווכח איתה. כשאני הייתי ילד, בישראל אחרת, חילונית יותר ותמימה יותר, טקס קבלת ספר התורה נערך באולם ההתעמלות של בית הספר. אלא שמאז קרו כמה דברים, והמדינה הפכה מקוטבת, מסוכסכת ומתוסבכת יותר. הטקס לזכר רבין הוא חובה מעיקה שטומנת בחובה ויכוחים מעיקים שלאיש אין אנרגיות להיכנס אליהם; הילדים צעירים מכדי להבין שיעורי יסוד באזרחות ובדמוקרטיה, שגם הם עלולים להוביל לחוסר הסכמות; אהבת הארץ? הנוף הכי יפה בארץ הוא ביהודה ושומרון, ומי לעזאזל רוצה להיכנס לנושא הזה. מנגד, גם חילוניים מושבעים יתקשו להתווכח עם כך שיהודים נרדפו בשל דתם אלפי שנים, ושהדת היא הסיבה שבעטיה התכנסנו כאן, בחלקת האדמה הקטנה והמשוגעת שבין הירדן והים. כל עוד החילונים לא יצליחו לייצר הסכמה על אופי החיים בישראל, הדת תמשיך להתחזק והורים ימשיכו לזרוק סוכריות טופי מתוקות על ילדיהם בטקסים מטעם בתי ספר חילוניים בבית הכנסת. איכשהו, הטעם שיישאר בפה יהיה מריר.
