אז מה היה לנו כאן ב-50 הימים שחלפו? היה לנו מבצע/מלחמה שגנב לילדים ולנו את החופש הגדול והקיץ. החמאס השתלט לנו על סדר היום. מחבליו קבעו מתי נתעורר בבוקר ומתי נלך לישון ואת מד מצב הרוח הלאומי.

ואנחנו ובעיקר תושבי הדרום בלעו את הרוק והמשיכו הלאה. החוויה שתושבי עוטף עזה עברו בקיץ 2014 אינה דומה בכלום לזו של תושבי תל אביב והמרכז. הם עמדו כצוק איתן מול אלפי הטילים והפצמ"רים ונתנו למדינאים שלנו ולצה"ל את הרוח הגבית הנכונה.

הוכחנו לעולם ובעיקר לעצמנו שלא שכחנו להיות עם אחד שיש לו גורל משותף וזה אולי הרווח הגדול של המבצע/מלחמה. זו תמונת הנצחון שלנו שהחמאס לעולם לא יבין. אנחנו תפילה שנדע לשמור ולו במעט על האחדות הזאת שאפיינה אותנו.

אבל בסוף בסוף בסוף נשארות המשפחות השכולות. אלה ששילמו את המחיר האמיתי והקריבו את יקיריהן לטובת כולנו. בעוד יום יומיים נחזור כולנו לשגרת יומנו. איש איש לביתו וליקיריו חוץ מאשר המשפחות השכולות שמעתה ועד קץ הימים ישאר להן כסא מיותם בארוחת שבת. הן לא יחכו ליום הזכרון לחללי צה"ל ולצפירה שבה עומדת האומה כולה ומצדיעה להם. הזכרון ותחושת האובדן תלווה אותן יום יום ובכל מקום. מעין צל כבד ההולך איתן עד יתרת החיים.

התפקיד של אלה שלא נפגעו להוכיח למשפחות הללו שהיקר להן מכל שילם במטבע היקר ביותר כדי שאנחנו נקיים כאן מדינה ראויה המשקפת אחדות ואהבת איש את רעהו. התפקיד הזה הוא יומיומי. אסור שהוא ישכח מאיתנו בעוד שבוע כשכולנו נעסוק בחזרה ללימודים, במע"מ אפס ובהכנות לחגים.

עוד לא הספקנו להנות מכוס אחת של קפה בבוקר שקט וכבר יש ירי בצפון על הגבול עם סוריה. האמנם על חרבנו נחיה? האם זה גורלנו? אין מדינה או אומה אחת על פני הגלובוס שיש לה שכנים כל כך לא צפויים ושוחרי רע ודם.

ולמרות זאת ואף על פי כן אנחנו כאן ומי יודע אולי זה המבחן שבו בורא עולם בוחן אותנו לפיו האם נשכיל להיות אור לגויים בשכונה חשוכה כל כך.