על התבטאותו החכמה והמבורכת של הרמטכ"ל קפצו שני חברי כנסת מהקצה הימני של הספסל ומיהרו להפליא בו את מכותיהם. אחד עשה זאת בשם ה"יהדות" ואחד בשם צה"ל, ובכך ביישו ב"טייק אחד" גם את המורשת הלאומית וגם את כח המגן שלנו.

תזכורת: רא"ל איזנקוט אמר ש"אינו רוצה לראות חייל צה"ל מרוקן מחסנית על נערה בת 13 עם מספריים". איזנקוט הסביר כי הצבא אינו פועל בהכרח לפי "הקם להרגך השכם להרגו" וזה הספיק לחייל בצלאל סמוטריץ כדי להודיע שאיזנקוט "פגע בקדשי העם היהודי". לא פחות.

"זה מה שיפה ביהדות", אומרים לי פה ושם. "שכל אחד יכול לבחור את מה שטוב לו". ואני אומר – זה מה שמכוער ביהדות. שכל אחד יכול לקבוע, לפי נוחותו, מהם "קדשי ישראל" ואז לצרוח על מי שלא מתיישר. התנ"ך והמקורות מפוצצים בפסוקים ואם כל אחד יכול לקדם את מה שבא לו לדרגת "קדשי ישראל", אז גם אני רוצה. הנה: "וְהֵבֵאתָ אֶת-הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת, וְחִבַּרְתָּ אֶת-הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד" (שמות כ"ו). זה מבחינתי קדשי ישראל. ומי שלא יעשה לולאות בקרסים – יש לו עסק איתי!

מוטי יוגב, לעומתו, הוא אל"מ במיל. הוא בחר להתגולל על איזנקוט מהזווית הכאילו מבצעית. רק עיוור אידאולוגי כיוגב יכול היה להחמיץ את הסיפא בדברי הרמטכ"ל. זה לא הנסיבות אלא זהות ה"אויב". אם מג"ד השריון מוטי יוגב היה שומע על קצין צעיר שביצע תימרון וירי פגז על ילדה בת 13, הוא היה מעיף אותו מהגדוד. אבל הפוליטיקאי יוגב לא מחוייב להגיון אלא רק לגבעות הקדושות ששותות את דמנו.