שמעון פרס הוא לא עוד מנהיג. הוא לא עוד ראש ממשלה או נשיא. במידה רבה הוא השגריר הבלעדי שלנו בחלקים רבים של הגלובוס ממדינות מערביות מפותחות ועד לאחרונה המדינות באפריקה.
לעתים נדמה שהוא יצא עם משה ממצרים אבל בניגוד למשה נכנס לארץ והפך לחלק בלתי נפרד מפניה של הארץ. הוא היה כאן עם הקמת המדינה לצידו של בן גוריון ונטל חלק בכל שלב בהתפתחות המדינה עד לימים אלה. יש לו יד ורגל בכל מה שהתרחש כאן מאז ימי חומה ומגדל ועד להפיכתנו למעצמת היי טק.
פרס ידע עליות ומורדות ביחסיו עם העם. את המדינה תמיד אהב והיא הייתה בראש מעייניו. הוא ידע ימי סגריר בעיקר בחייו הפוליטיים וביחסיו עם יצחק רבין שכינה אותו: ״חתרן בלתי נלאה…״ והעם האמין לרבין. לקח לו לשמעון פרס שנים ארוכות לשקם את תדמיתו בעיני אזרחי המדינה עד שהפך ליקיר העם. לבית הנשיא הוא נכנס כשהוא נישא על גלי אהדה ואהבה. לעת זקנתו הייתה לו עדנה.
בעולם הגדול הוא נחשב לפניה של המדינה כפי שמשה דיין היה לפניו. בצרפת הוא היה כמעט יקיר העם. אייקון בקנה מידה עולמי. היו תקופות בחייו שסיכוייו להיבחר לנשיא צרפת היו גדולים מאשר לזכות בכהונת ראש ממשלת ישראל. לא היה משרד ממשלתי שפרס לא עמד בראשו. איש חזון שבדרך כלל ראה כמה צעדים קדימה
האביב הערבי אותו חזה התנפץ לנגד עיניו ובמקומו קיבלנו כאוס במדינות ערב ואת דעאש. גם הוא לא יזכה לראות את השלום שחלם עליו אבל אין ספק שביום ההוא שבו ישרור השלום לשמעון פרס יהיו בו זכויות רבות.
ובשעות שהוא נלחם על חייו נתפלל שהאופטימיות הנצחית שלו תעזור לו להיות איתנו עוד קצת
