שוב ושוב ראש הממשלה שלנו מודיע שהוא מוכן להידברות עם הפלשתינאים ללא תנאים, והוא תמיד מוסיף את הסעיף "ובלבד שיכירו בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי". וזה תמיד מצחיק ונראה כתרגיל, וכמטרה שלא יתקיים משא ומתן כלל.
חשבתי, שכבר השתחררנו מהדימוי הגלותי-לבקש מן הגויים מדינה.
חשבתי, שאנו ילידי הארץ כבר לא זקוקים שמי שהוא יאשר, שישראל היא מולדתנו וארצנו.
חשבתי, שכל טמבל מבין שבפוליטיקה הבין לאומית הבטחות והצהרות, לא שוות כלום חוץ מכותרת.
חשבתי, ואני יודע, שרק אם לא נהיה חזקים, זה בכלל לא ישנה אם הפלשתינאים אמרו או לא אמרו מה הם חושבים עלינו.
חשבתי, ואני עדין בטוח שזו טיפשות, הבל ורעות רוח, לבקש מערב רב ערבי שהתאסף במשך 150 שנה כאן בארץ, וקורא לעצמו עם, לאשר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. את האישור הבין לאומי קיבלנו ב-1947.
יש שלושה נושאים לסגור במו'מ.
1) הגבולות והחלפות שטחים
2) החזרת 25 אלף מפליטי 48 .
3 ) החלוקה וההסדר בירושלים.
ואת שלושתם ניתן לפתור במאמץ לא גדול.
הרי אין בעולם כולו מי שלא מכיר את העם היהודי, רבים מתוך הערכה לתרומתו לאנושות, רבים בגלל התנ"ך ובגלל הראש היהודי, ורבים מתוך שנאה על יכולתו של העם היהודי לשרוד, ורבים מאד בגלל שישו היהודי, נידון ונצלב על ידי הרומאים.
ומאז הבית השני שנחרב ב- 70 לספירה. בעיקר בגלל שינאת חינם.
100 לספירה – היה מרד בר כוכבא ושיברו, וחיסול הישות היהודית על ידי רומא.
אח"כ חתימת המשנה ע"י יהודה הנשיא, וירושלים= איליה קפיטולינה.
300 לספירה – תקופת האמוראים, ספרי הברית החדשה. ביזנץ.
400 – חתימת תלמוד ירושלמי.
500 – ביטול הנשיאות והסנהדרין ותקופת מוחמד.
600 – חתימת תלמוד בבלי. ונפילת ירושלים לידי עומר הראשון.
1465 – גרוש ספרד.
1700- עלית ר' יהודה החסיד לירושלים ואיתו 1000 עולים.
1740 – חידוש הישוב בטבריה על ידי הרב אבולעפיה.
1741 – עלית הרב בן עטר ותלמידיו ממרוקו.
1777 – עלית חסידי הבעל שם טוב.
1799 – הכרזת נפוליאון על החזרת א"י לידי היהודים.
1812- תנועת חזון ציון ע"י תלמידי הגר'א.
1820 – התיישבות היהודים ביפו – ישעהו אג'ימן.
1827 – משה מונטפיורי.
1854 – עלית הדב'ש ממרוקו – דוד בן שמעון, והקמת מחנה ישראל, ומשכנות שאננים.
1870- הקמת מקווה ישראל.
1878 – 1904 הקמת גיא אוני – ראש פינה, וכל 12 מושבות הברון.
1908 – יסוד חוות כנרת 1909 – הקמת תל אביב, ודגנה א' .
1917 – כיבוש הארץ והאזור ע"י הבריטים, והקמת המנדט.
(40 שנות מנין ויצירה ומאבק של תקומה בהנהגת מפאי)
1920 – תל חי.
1921- גאולת עמק יזרעאל.
1936 – הקמת נמל תל אביב.
1941-1945 – שואת יהודי אירופה.
1946 – הקמת עשרות ישובים בארץ, בנגב בגליל בשפלה ובהר.
1947 – הכרזת האו"מ על שתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה לפלשתינאים.
-1948- מלחמת השחרור נגד כל ארצות ערב, נצחון והקמת מדינת ישראל.
אז על מה בדיוק אנו מבקשים אישור מהפלשתינאים – מדינת לאום – קשקוש.
לעם היהודי דת משלו, כתב משלו, ספרי קודש משלו, היסטוריה של מעל 4000 שנה משלו, מאכלים משלו, סופרים ומשוררים ציירים ומוזיקאים ושחקנים משלו, מלבושים משלו. שירים משלו תיאטרון, אומנים, מדענים , חקלאים, ויוצרים משלו, מדינה ושלטון משלו, אוניברסיטאות, מחקר, צבא וקהילות יהודיות בכל העולם וכו'..
אז בשביל מה בדיוק אנחנו זקוקים להכרה של הפלשתינאים? שהם אינם אלא חבורה של פליטי העולם הערבי שנאספו בפלשתינה החל מתחילת שנות המאה ה -19 ? ומנסים להציג חזות לאומית.
מי הוא הציבור הפלסטינאי?
1. שאריות של יהודי ישראל ויהודה שנשארו בארץ אחרי חורבן בר כוכבא, ובעיקר בגליל אחרי שואת מרד בר כוכבא .התנצרו והתאסלמו בכח. מספרם בעת ההיא מוערך בלא יותר מ- 200 אלף נפש.
2. בשנת 1800 היו בארץ כולה כ- 450 אלף נפש – ובהם :45 אלף נוצרים, 1500 דרוזים, וכ- 25 אלף יהודים.והרוב פליטים ומהגרי עבודה ערביים שהגיעו עם אברהים פחה ממצרים (מזוהים כיום בבירור כ- 40 כפרים ערביים שהוקמו על ידי פליטי המצרים).
3. ובסוף התקופה העותומנית, ועם הפיתוח שחל עם חידוש הישוב היהודי בסוף המאה ה-19, הגיעו לארץ עוד המוני ערבים מחפשי עבודה מירדן, מסוריה ומחורן, מלבנון, מהר הדרוזים, מעירק, מארמניה ומהקוקז, שוב ואלפים רבים ממצרים.
4.כל מה שיש לפלשתינאים יחד, זו שפה אחת עם הרבה ניואנסים , ודת אחת- האיסלם.וגם הדת עם זרמים וכיתות. אין להם תרבות אחת, אין להם כלל היסטוריה משותפת, אין להם את המאפיינים המקובלים להגדרה כעם. ולכן אינם עם עדיין.
העירוניים שונאים את הכפריים והפלחים, הפלחים שונאים את הבדואים. הבדואים שונאים את כולם, וגם אלה את אלה. זה לא בדיוק עם.
אולי ניתן להגדירם, אחד משבטי ערב במזרח התיכון.
5. דגל והמנון אינם יוצרים עם. צאו וראו איך אין הפת"ח יכול לחיות עם החאמס, איך החברונים אינם רואים עין בעין את הנבלוסים. איך הנששיבים לא יכולים לסבול את החוסינים ועוד ועוד.
ואנחנו היהודים בטיפשותנו או ביפיפיות הנפש של אחדים בתוכנו, עושים הכל על מנת להכיר בהם כעם.
הגיע הזמן להתעורר ולזכור מה האמת של מקומנו, ושל עמנו בארץ הזאת
והעיקר שלא נגיע למצב של תקופת בר כוכבא. משם – מהקנאים המטורפים ההם, נוצרה הצרה האמיתית של העם היהודי של 2000 שנות גלות
לדאבון לב, ובאוזלת יד של השלטון, קבוצות קנאים מטורפים כאלה מתפתחות לאחרונה גם אצלנו.
