יש לי בעיה עם ערביי ישראל ועם המנהיגים שלהם. בכל פעם שיש התפרצות אלימה בגדה המערבית הם מזכירים לכולנו לאיזה צד הם שייכים והחשש הוא כי בפועל הם סוס טרויאני החי בתוכנו.
אני לא מצפה מתושב יפו להיות חובב ציון ולהניח תפילין ליד הכותל. אבל מכאן ועד לחסימת ציר תנועה ראשי כמו רחוב יפת ביפו, תקיפת אוטובוסים והנפת דגלי חמאס ואשgפ יש מרחק רב.
ההתנהגות של ערביי ישראל באירועים כגון אלה של השבועות האחרונים הם תמרור אדום בוהק על הצד שהם יתפסו בשעת מבחן. הנאמנות שלהם שייכת באופן מוחלט לפלשתינים, חלקם לחמאס ומיעוטם כך ראינו לאחרונה אף לכוחות האופל של דעאש.
ערביי ישראל נושאים תעודת זהות כחולה אולם בליבם פנימה הם לא שרים את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. יש להם זכויות לרוב ומעט חובות אם בכלל. אני תומך בהרחבת הזכויות שלהם עד כדי שוויון מוחלט בין תושבי אום אל פאחם לעשירי סביון אולם לצד זה הם חייבים לגלות נאמנות למדינה או להימנע מעוינות. גורל אחד שם אותנו כאן יחד איתם ועלינו למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר כדי לחיות אלה לצד אלה בשלום.
מצבם הכלכלי של ערביי ישראל טוב לאין שיעור מזה של מאות מיליוני המוסלמים ברחבי העולם. נכון שאפילו לא חצי תאוותם בידם אבל אלה החיים וצדק מוחלט אולי ימצאו על המאדים. על כדור הארץ זה מצרך נדיר.
אני עדיין חושב שקיים שוני מטעמים פרקטיים בין ערביי ישראל לפלשתינים בגדה המערבית ובעזה. ערביי ישראל לא היו רוצים להתגורר בשכם או בעזה. מצבם הכלכלי כאן לצידה של מדינה מערבית-דמוקרטית טוב לאין שיעור מזה של אחיהם.
אני לא מאמין או לא רוצה להאמין שערביי ישראל לא היו מעניקים עזרה לאדל בנט שבעלה אהרן נרצח בפיגוע הדקירה בעיר העתיקה בירושלים וכאשר התחננה לעזרה כשהסכין נעוצה בגופה ערביי ירושלים צחקו וירקו עליה. התיאור של אדל על התנהגותם של ערביי העיר העתיקה מזעזע ובלתי נתפס. וזה אולי ההבדל הקטן והחשוב בין הערבים הפלשתינים לערביי ישראל. ועדיין חובת ההוכחה לדברים אלה רובצת לפתחם של ערביי יפו, רמלה, לוד וסכנין.