הויכוח על תקציב הביטחון הוא לא שחור-לבן. דו"ח לוקר נראה מצוין בעיני אלה שרוצים לחסוך כל אגורה ורואים את המדינה ומצבה הביטחוני רק דרך החור שבגרוש בבחינת, הכל כסף ומה שיותר זול יותר טוב.
לצערנו החיים לא כל כך פשוטים ובוודאי לא בשכונה שבה אנחנו מתגוררים ועם השכנים הסמוכים לנו וגם אלה הנמצאים אלפי מייל מכאן. הכי קל ופופוליסטי לומר, מה הבעיה אז תהיה טייסת מטוסי קרב אחת פחות או נדלג על חטיבת טנקים כי גם כך אנחנו חזקים מספיק ויכולים להרשות לעצמנו.
השאלה הגדולה היא איך מושכים את השמיכה והאם הרגליים נשארות בחוץ או הראש. נכון, אמת הדבר, תקציב הביטחון הוא עצום והנתח ממנו המיועד לפנסיה גם הוא גבוה מאוד והוא יילך ויגדל עם השנים אלא אם כן יתקבלו החלטות והפרשות (לפנסיה) שונות לגבי הדור החדש של אנשי הקבע.
החיים נראים הרבה יותר ורודים כאשר קצת אחרי גיל 40 יוצאים לפנסיה עם משכורת מובטחת ואופק כמעט נטול דאגות פרנסה. אין ויכוח שלחלק מאנשי הקבע ההטבה הזאת מגיעה אבל כמה באמת "כבשו את החרמון" או הפציצו את הכור העיראקי או יצאו למשימות עלומות בעומק שטח האויב? העולם השתנה וחשיבותו של גאון מחשבים וסייבר, צנום וממושקף ביחידה 8200 יכולה להיות לא פחות חשובה ממפקד סיירת מטכ"ל שזוף ומסוקס.
אין ספק שצריך להעלות את גיל הפנסיה באופן משמעותי. לדעתי מינימום 55 שזה בערך ה-40 החדש. בימינו אנשים בני 60 פלוס נראים כמו איילות שלוחות. עוסקים בספורט אתגרי, חורשים את הטראקים בדרום אמריקה ומנהלים אורח חיים של ינוקות בני 20. לא הגיוני שאדם בגיל 40 וקצת יגיד שהוא פנסיונר הנהנה ממנעמי הקופה הציבורית ומצד שני כוחו במותניו במלוא המובנים לעוד כמה עשרות שנים של עבודה.
האמת בפרשת דו"ח לוקר כמו הרבה דברים בחיים שלנו נמצאת ככל הנראה היכן שהוא באמצע. אין בסיפור הזה טובים או רעים כי מדובר בחיים שלנו ממש. ללא כחל וסרק. הביטחון חשוב ומקודש אבל גם בו צריך להכניס מעבר לרגש וציונות שכל ישר ונוסחאות כלכליות.
איך מרבעים את המעגל? מפעילים את הראש היהודי והשכל הישר כך שלא נוריד את התינוק עם המים.