האם גם אתם מרגישים שמיום ליום אין לנו אמון כמעט בשום דבר שמתרחש סביבנו? בלי להרגיש אנחנו גם מנחילים את זה לדורות הבאים כי אנחנו אומרים לצעירים "אל תאמינו", "תבדקו שלא מרמים אתכם", "תתווכחו על המחיר שנתנו לכם" ועוד אלף ואחת דוגמאות.
כמה זה נורא שעם שלם מתעורר בבוקר ולא מאמין לשום דבר שקורה מעבר למפתן ביתו ולעתים גם בתוך הבית… איך לעזאזל משקמים את התחושה הקשה הזאת? כיצד הופכים את הכיוון וחוזרים למה שהיה כאן לפני עשרות שנים שאדם לאדם היה חבר והייתה ערבות הדדית?
מאוד נוח לנו להביט במנהיגים ונבחרי הציבור ולומר: "כולם מושחתים וגנבים" ושהחינוך הזה של העם מתחיל למעלה והדג מסריח מהראש. אבל הנבחרים האלה הלכו בינינו כאחד האדם לפני שנים ספורות וגם הם ספגו את "החינוך" הזה מהרחוב והמרחב הציבורי שלנו.
"אשרי איש פוחד תמיד…" אבל לא למקום שהגענו אליו התכוונו חז"ל. לא לכמות הרמאים, הנוכלים והסוטים המהלכים בינינו.
אין לי שמץ של מושג ירוק כיצד הגענו לתחושה הלאומית הזאת שלא מאמינים לכלום ושהרוע והשחיתות מכלים כל חלקה טובה. עדיין יש בינינו יותר מל"ו צדיקים הרואים טוב, מחפשים ועושים טוב. אבל דומה שהרוב "מנצח". עוד ניצחון כזה ואבדנו.
הרף של "אור לגויים" רחוק מאיתנו כרחוק מזרח ממערב. אחרי אישור חוק ההסדרה בכנסת הרף מתרחק מאיתנו עוד יותר כי רוב הגויים מתנגדים לו וזה אגב, אינו אומר שהגויים צודקים. אותם גויים אחראים במעשיהם להשמדה של מיליונים מבני עמנו.
שערו בנפשכם כמה אנרגיה ותעצומות נפש היינו יכולים כולנו לחסוך מעצמנו אם היינו יכולים פשוט להאמין למה שאומרים לנו. שהיינו יודעים שאם מישהו ביקש מחיר עבור שרות כלשהו זה המחיר ואין בלתו. יש לי חדשות בשביל כולנו: יש מדינות שכך מתנהלות ולכן איכות החיים שלהם והאוויר שהם לוקחים לריאות הרבה יותר נקי ונעים.
ובסופו של יום זו ארצנו שאני בטוח שרובנו מאוד אוהב ומוקיר והלוואי שנשכיל להתחיל להאמין ולראות רק את הטוב שבכל התנהגות אנושית.