פרשת החייל שירה בפלסטיני בחברון אינה יורדת מסדר היום והיא מציפה בפנינו רבות משאלות היסוד של החברה הישראלית. הנה עוד אחת, מקורית משהו.
נשים בצד את ההיבט המוסרי ונניח גם לשאלה האם נכון לקרוא לאותו פלסטיני "מחבל" (שהרי הוא תקף חייל של צבא זר ולא אזרח). השאלה מונחת לפתחנו כעת היא אחרת: האם צודקים אלה האומרים כי מעשה כזה אין כמוהו להפחיד את הפלסטינים ולהרתיע אותם מלעשות דברים כאלה בעתיד? אם זה נכון, הרי שאי אפשר להתעלם מהמשמעות הטקטית של המקרה. ממילא כולם הורגים ונהרגים כאן. אם כדור בראש של פצוע מקדם אותנו קצת, זה ודאי ראוי לדיון.
אך כמאמר חז"ל: לא מני ולא מקצתי. וכמאמר אלטמן הקטן: הפוך גוטה, הפוך!
המרחב הערבי שסביבנו מכבד את מדינת ישראל ומפחד ממנה רק מסיבה אחת: הוא רואה בה ישות מערבית / אזרחית / דמוקרטית שמשיגה את מטרותיה באמצעים שונים מהמקובל בחברה הערבית. זו רודפת אחרי כבוד, נקמות דם וכיו"ב, ואילו "אל יאהוד" הגיעו לאן שהגיעו באמצעות קדמה וסובלנות. בדיוק ההיפך. זה מקור העוצמה שלנו בעיניהם ולא התנהגות שכונתית/דעא"שית.
כשחייל ישראל דופק כדור בראשו של מפגע פצוע הוא לא מפחיד אף אחד בחברון. להיפך. "הישראלים הם תכל'ס כמונו" אומרת לעצמה הג'מעה. "הטמענו אותם היטב במרחב השמי. השד אינו נורא כל כך".
יש מי שמייחס את ה"רגיעה" באירועי האלימות לאותו מקרה בחברון. אין אווילות גדולה מזו.