בשבוע שעבר הלך לעולמו צבי ויזל, מוותיקי העיר, שסיפור חייו הוא סיפורה של אומה שלמה. ויזל, אחד מאחרוני תאומי מנגלה ששרד את אושוויץ, עלה לארץ והקים משפחה לתפארת עם 15 נינים. את סיפורו הוא דאג לספר לבני נוער במסעות רבים לפולין ובמפגשים רבים שערך.
איילה עמיר, בתו של ויזל, סיפרה השבוע על אביה כי "הוא נולד ב-1930 בצ'כוסלובקיה, גדל בפראג ולמד בחדר. אבא שלו היה סוחר בדים, הם היו במעמד מאוד טוב ולא חסר להם כלום מבחינה כלכלית. היו להם משרתים בבית. לאבא שלי היה תאום והם היו מאוד שובבים ועשו הרבה שטויות".
בריאיון שהעניק למודיעין News בשנת 2017 סיפר ויזל: "כל זה השתנה עם כניסת הנאצים לפראג. בשנת 1939 באה אלינו בוקר אחד אשתו של השומר בבניין בו גרנו, וסיפרה לנו שהנאצים נכנסו לצ'כיה. היא ידעה שאנחנו יהודים אז באה לספר לנו אחרי שהגרמנים נכנסו הוציאו אותנו מבית הספר של הצ'כים, והיינו צריכים לנסוע רחוק יותר לבית ספר יהודי. שם כבר חטפנו הרבה מכות והחיים היו אחרים לגמרי. הייתי אז בן תשע".
בהמשך עוזבת המשפחה את פראג בחיפוש אחר מקום בטוח, ומצליחה לחיות בשקט יחסי עד לשנת 1944. "זה היה בסוף פסח, אני זוכר שאפילו עוד לא הספקנו להכניס את הכלים בחזרה לארון. באמצע הלילה באו הגרמנים והוציאו את כולנו החוצה. לקחנו איתנו רק קצת בגדים שהספקנו לקחת וזה הכל. לקחו אותנו לגטו בהונגריה. את אבא שלי לקחו יחד עם כל בעלי האמצעים להוציא כספים ומאז לא ראינו אותו יותר".
ויזל ומשפחתו מועברים לגטו באחת הערים בהונגריה, ומספר חודשים לאחר מכן הוא מגיע אל גיא ההריגה באושוויץ. "פתחו את הקרונות והוציאו אותנו", סיפר ויזל, "דבר ראשון העמידו גברים בנפרד ונשים בנפרד. ישר כשירדנו ראינו את הארובות וחשבנו שזה בתי חרושת, אבל מהר מאוד התברר שאלה המשרפות. היה קצין שעמד שם וכיוון אנשים ימינה ושמאלה. בדיעבד התברר ששמאלה היה לעבודה וימינה היה למשרפות. אמא שלי ואחותי נשלחו לעבודה בבית חרושת. את אחי התאום שלחו ימינה ואותי שמאלה. פתאום שמעתי צעקות 'צווילינגר ראוס' (תאומים החוצה. ר"ב). זה היה מנגלה, שחיפש תאומים לניסויים שלו".
על מה שעבר עליו בביתן הילדים של מנגלה לא הרחיב ויזל מעולם, גם לא מול בני משפחתו, כאשר באותו ריאיון למודיעין News סיפר רק כי "מנגלה רצה לדעת על הגנים של התאומים. היה לו חדר שהיינו באים אליו לבדיקה. הוא לקח לנו שערות ודם ולפעמים שלחו אותנו למחנה אושוויץ הסמוך כדי לעשות צילומי רנטגן. בגדול, שמרו עלינו. אבל הוא היה עושה דברים נוראיים. הוא לקח תאומים, נותן לאחד לאכול ולשני לא בשביל לראות את ההתפתחות. פעם הוא לקח שני תאומים, סירס אחד מהם ובדק את ההשפעה של זה מול התאום שלו. הוא דאג לנו, אבל בסופו של דבר הוא דאג לתאומים כדי שיוכל לערוך את הניסויים הנוראיים שלו".
"בתור ילדה אף פעם לא שמעתי סיפורים על השואה", סיפרה השבוע בתו, "יום השואה היה יום קשה בבית, אבל לא היו סיפורים על השואה. אבא היה מאוד סגור. חוץ מהמשפחה הגרעינית שלו ששרדה, כל המשפחה המורחבת נרצחה". הוא אף פעם לא סיפר את הסיפורים הקשים וסיפר בעיקר על השטויות שהוא עשה שם. זה מאוד מתאים לו כי הוא היה איש מאוד עליז ומאוד שמח. כך כולם מכירים אותו. גם במסעות שלו לפולין הוא לא היה עצוב ולא נתן לאף אחד להיות עצוב. כשהוא זיהה נער שפניו נפלו הוא ישר ניגש אליו ואמר לו 'אתה רואה אותי, אני עברתי את זה ותראה איך אני שמח. אני חי. אנחנו כאן. אנחנו ניצחנו'. הכל היה אצלו בעליזות ועם שמחת חיים".
מסע התלאות
בשנת 1945 מספיק ויזל לשרוד את מסעות המוות של ניצולי המחנות, ויחד עם זרם הפליטים המשיכו ויזל ואחיו מפולין לעבר סלובקיה, שם פגשו את האח הגדול שברח לפני מספר שנים והצטרף לכוחות שלחמו בכיבוש הנאצי. כאשר שבו שלושתם לפראג ושכרו דירה, גילו מה עלה בגורלם של האם והאחות והצליחו לבסוף למצוא אותן ולאחד את המשפחה.
מסע התלאות המשפחתי טרם הסתיים, ובדרך לארץ ישראל האונייה בה שטו נעצרה בידי הצי הבריטי ומשפחת ויזל הוגלתה לקפריסין, שם שהתה קרוב לשנה. לאחר ההגעה לבסוף לישראל ויזל התחתן והקים משפחה.
את אשתו הכיר כאשר התגייס למשטרה. "הם התחתנו ועברו לגור בקריית שמונה", מספרת עמיר, "והולידו שישה ילדים, ביניהם זוג תאומים. הבית שלנו היה מאוד פתוח, אבא מאוד אהב לארח ומאוד אהב לשמוח. אבא שלי בילדותו למד בחדר וגדל בבית מאוד דתי, אבל השואה הביאה אותו למקום אחר, אנטי דתי. אמי הייתה צמה ביום כיפור והוא לא היה צם והיה לוקח אותי לאכול. הוא ממש רצה לבעוט בכל דבר ששייך לדת, כי איפה היה אלוהים בשואה?".
מאבקיו של ויזל לא תמו, ובמלחמת ששת הימים הוא השתתף בלחימה ונפצע קשה. "הוא עלה על מוקש והמצב היה מאוד קשה", מספרת עמיר, "הרופאים לא חשבו שהוא יחיה. הם אמרו לאמא שלי שזה נגמר ואפילו לא ניסו להילחם עליו. הם היו בטוחים שהוא ימות, אבל אבא שלי, עם רוח הלחימה בכל דבר, שנלחם כל החיים, נלחם גם כאן והוא אכן צלח את זה, עם כל מיני בעיות בריאות אבל עם שמחת חיים. היו לו עוד המון קשיים בחיים. התאום שלו נהרג בתאונת דרכים בלבנון וזה היה מאוד קשה, אבל גם את זה הוא צלח".
על פעילותו במשלחות לפולין מספרת עמיר כי "הוא יצא לכל מסע שביקשו ממנו. הוא יצא למסעות והלך עם אושר בעיניים על זה שהוא מצליח להעביר את המסר לבני הנוער. הוא אמר לי 'זה התפקיד שלי, שלא ישכחו את זה'. הוא היה יוצא לחמישה-שישה מסעות בשנה. בנוסף, הוא היה נוסע בכל רחבי הארץ לספר על השואה. בכל מקום שהוא יכל וביקשו, הוא סיפר. בערב יום השואה היו פעמים שהייתי מסיעה אותו ממקום למקום, כמה פעמים באותו ערב. זה היה הרצון שלו, להעביר הלאה".
עוד מספרת עמיר השבוע כי אביה, שלפני עשרים שנים שב למקורות וחזר בתשובה, ביקש להעביר מסר אחד: "המסר שלו היה להילחם ולהצליח, גם כנגד כל הקשיים והסיכונים. גם כשקשה להצליח, לראות ולסלוח אחד לשני. הוא כל הזמן אמר שצריך לדעת לסלוח ולחיות ביחד ולהילחם להיות מאושר במה שאתה, לראות את הדברים הקטנים ולהיות מאושרים מהם. ואכן כולנו כאלה, כל האחים וגם הנכדים, לכולם יש את שמחת החיים שקיבלנו ממנו".
