אובדן הורה, בכל גיל ומכל סיבה, הוא קשה לעיכול ולהתמודדות, אבל כאשר מדובר על ילדים צעירים שאיבדו את אחד ההורים הסיפור קשה ומורכב שבעתיים.
מי שמנסים להעניק מענה לאותם ילדים הם אנשי עמותת חמניות, שפועלת גם במודיעין ומספקת תוכניות תמיכה ליתומים, ובמקביל מנסה גם לייצר ברמת המדינה שינוי חברתי ותודעתי כלפיהם.
בחמניות סיפרו השבוע כי בישראל חיים כיום כ-30 אלף ילדים ובני נוער שאיבדו את אחד ההורים, להם אין מערך תמיכה מסודר מטעם המדינה. למעט חמניות, אין בישראל כיום אף מסגרת הנותנת מענה חברתי ורגשי ליתומים הצעירים, לצד זאת שאין מודעות למצבם ולהשלכות הקריטיות של "יתמות לא מטופלת" על המשך החיים. נכון להיום מפעילה העמותה 30 מרכזים ברחבי הארץ, כאשר רק במודיעין ישנם כעת כ-260 יתומים צעירים, מלבד אלו שאיבדו אב במהלך המלחמה וזוכים למענה מטעם משרד הביטחון.
שחר דרור, מנהלת סניף חמניות בעיר, סיפרה השבוע למודיעין News: סיפרה למודיעין ניוז על פעילות העמותה בעיר: "מדובר על 15 ילדים מכיתה א' ועד י"ב שמגיעים מדי שבוע לפגישות שלנו. אנחנו מעבירים להם פעילויות במגוון רחב של נושאים. זאת לא מועדונית או קייטנה, אלא פעילות מובנית של שעה וחצי שמועברת על ידי מתנדבים במגוון רחב של נושאים שנבנים במתווה שנתי על ידי הארגון. את הפעילות אני מעבירה יחד עם מתנדבים שיש להם קשר לאובדן ושכול, והם מגיעים לכאן מתוך שליחות".
כך למשל, מספרת דרור, אחת המתנדבות איבדה את בעלה ואב ילדיה, ולאחר מכן התחתנה שוב עם גבר שאף הוא איבד את אשתו. "עוד אחת מהמתנדבות שלנו איבדה את בן הזוג שלה בתאונת דרכים", מספרת דרור, "המפגשים יכולים להיות מפגשים של תמיכה שעוסקים במשמעות של האובדן בחיים שלי, ועוסקים בתא המשפחתי החדש שנוצר. לצד הקבוצה של הילדים יש קבוצה של ההורים, שנפגשת פעם בשבועיים עם אשת טיפול להדרכת הורים ואוזן קשבת".
עוד היא מספרת כי אחד האספקטים החשובים של הפעילות הוא טיפוח תחושת משפחתיות וקהילתיות. "כמעט כל פעילות מסיימים עם ארוחת ערב, חוגגים ימי הולדת, זה נותן לילדים תחושה של שייכות לקבוצת השווים. זה חשוב לכל אדם, ובפרט לילדים שעברו טלטלה ואיבדו את הדמות הכי קרובה להם. בחלק מהפעילויות מעבדים את האובדן באופן ישיר, כדי שיבינו שזה לא עצר להם את החיים אלא דווקא נתן להם כוח מסוים. הילדים מבינים כמה כוח זה נתן להם להמשיך וכמה פרופורציות זה הכניס להם לחיים. גם במשרד החינוך אין תמיד את כל המידע והמורים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם הנושא".
מה מאפיין ילד שאיבד הורה?
"בהרבה מקרים רואים ירידה במוטיבציה באופן כללי. בבית הספר ילדות שהיו מצטיינות פתאום ההישגים שלהן יורדים. יש ילדים שלא רוצים להגיע לבית הספר. יש לי משפחה שהחליטו לעבור עיר מגורים כי היה להם מאוד קשה עם כל הזיכרונות. זה משפיע מאוד על חיי היום-יום, ובכללי מעלה שאלות על מה המקום שלי בעולם עכשיו ומה המקום מול ההורה שנשאר, איך אני יכול להיות בשבילו. הילדים מאוד רגישים להורה שנשאר ומנסים להקל עליהם. בגילאים צעירים זה יכול להתבטא בהפרעות קשב וריכוז וחוסר ויסות. חשוב להדגיש שהמענה שלנו הוא לא טיפולי אלא חברתי-רגשי. למדתי פסיכולוגיה תואר ראשון ועכשיו אני לומדת תואר שני בעבודה סוציאלית. אני מאוד אוהבת ילדים ומרגישה שאני יכולה להכיל את העולמות האלה. יש לי את הכוחות לעזור להם. הילדים מחכים להגיע לפעילויות פעם בשבוע והכל מלווה בצחוקים, חיוכים ומשחקים כיפיים. המפגשים מתקיימים בבית ספר היובל, והעיריה מכירה בנו ותומכת".
"אהבה ממבט ראשון"
מי שנעזרים בשירותי העמותה במודיעין הם מירב נגר ובנה, תושבי העיר. נגר, בת 54, איבדה את בעלה לפני שנתיים לאחר שנפטר ממחלה קשה. בנה הצעיר הגיע לחמניות, שהצליחה לסייע לו מאוד בהתמודדות עם האובדן. "היינו שבורים מכל העניין", מספרת נגר השבוע, "עברנו תקופה של מחלה מאוד קשה שהתפרצה אצלו, והוא נפטר אחרי תקופה קצרה. אחרי שהוא נפטר יועצת בית הספר שלחה למחנכת של הבן שלי, שהיה אז בכיתה ה', איזשהו פלאייר על ארגון חמניות והמליצה לנו להצטרף ולבדוק אם מתאים לנו. אמרתי ששווה לבדוק והתקשרתי לטלפון שקיבלתי. ענתה לי שחר, שהייתה מדהימה. ניהלנו שיחה קצרה, החלטנו לבוא לניסיון וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון".
מה שם גרם לכם להתאהב?
"קודם כל, קבלת הפנים הייתה מדהימה, של כל אנשים – הילדים והמדריכים. זה פשוט היה כל כך מיוחד עם הרבה הכלה, הקשבה והרבה אהבה שקיבלנו שם. באמת לא ידענו לאן אנחנו הולכים, והדבר שמיד התחברנו אליו היה ההרגשה שאתה בקבוצת השווים שלך. לא צריך לדבר ולהסביר יותר מדי, וזה היה מדהים. במהלך הזמן אתה מבין שזה שיח אחר, פתוח יותר. שיש מי שיבין אותך, יש אוזן קשבת ושותפים לאותם כאבים ולאותם קשיים שאנחנו חווים במהלך היום-יום שלנו. ובאמת, אתה מספר על הבן זוג ועל מה היה לך לפני בצורה הכי פתוחה שיש, ואתה מרגיש שנכנסת לבית של כל אחד מהם".
נגר הצטרפה לקבוצת ההורים ובמקביל נעם בנה משתתף בפעילות לילדים. "נועם ממש התחבר לשחר וגם לשאר המדריכים. התכנים שהם הביאו כל כך נגעו בו, וזה היה מהמם לשמוע ממנו שהוא רוצה ללכת פעם אחר פעם ואחרי כל מפגש הוא משתף ומספר על הילדים האחרים. הוא חווה המון הזדהות, אכפתיות ופתיחות. אתה מקבל שם את החיבוק הפיזי והרגשי. כל המתנדבים והעובדים שם מתפנים לשמוע והמענה שהם נותנים מחמם את הלב. יש גם פעולות משותפות להורים ולילדים וארוחות משותפות. זה ממש סוג של בית. זה נותן מענה מעולה ואנחנו לא מפספסים להגיע לחמניות בימי רביעי. זה משהו שכולנו מחכים לו".
את רואה שינוי שעבר על בנך מאז שהצטרפתם לקבוצות?
"הציונים שלו משתפרים, ונראה שהוא למד לחיות לצד האבל. להכיל אותו ולחיות לצידו. ברור לי שהמקום שהוא מקבל בחמניות נותן לו את המקום לפרוק ומפנה את עצמו ללימודים, ואנחנו מודים להם כל יום. נועם נשאל פעם מה זה חמניות בשבילו, והוא ענה 'בחמניות נפתח לי הלב', וזה משפט שבהחלט הולך גם איתי".
