הוא היה מנהל התיכון הכי צעיר בארץ, הכיר את בן גוריון באופן אישי, הוא חבר קרוב של יהורם גאון, עמד בראש ועדת צמרת ליישוב הסכסוך עם החרדים בכביש בר אילן, עמד בראש מוסד יד בן צבי במשך 28 שנה, וידוע גם כהיסטוריון חשוב.
תכירו את צבי צמרת בן ה-77, שהגיע למודיעין לפני ארבע שנים לאחר שהתגורר במשך 40 שנה בעיירות הפיתוח בפריפריה. "גרתי בירוחם, בקריית שמונה ובבית שמש", הוא מספר, "גרתי בבית שמש למרות שעבדתי בירושלים, כי רציתי לגור בעיירת הפיתוח הקרובה ביותר לבירה. הגעתי למודיעין בעקבות הילדים והנכדים ואני מאוד מרוצה פה".
פגשנו את צמרת השבוע בביתו במודיעין, שאת קירותיו מעטרות תעודות רבות מספור המעידות על פועלו לאורך שנים ארוכות. בין היתר זכה צמרת בפרס אביחי על "תרומתו החינוכית, החברתית והתרבותית הייחודית רבת השנים להתקרבות בין יהודים ברוח ערכי המסורת", בתואר יקיר יח"ד על "מפעליו הברוכים בתחום החינוכי, הציבורי והאקדמי לגישור על הפערים בחברה בין דתיים וחילונים", בפרס בן גוריון (בשנת 2008) על "תרומתו להגשמת חזון בן גוריון והפיכתו למציאות", ובפרס מוסקוביץ' לציונות (2013) "על חינוך דורות של ישראלים להכרת המורשת וידיעת הארץ".
5,000 קטיושות, בלי ממ"ד
את צמרת אנו תופסים לריאיון בזמן שהוא עובד על האוטוביוגרפיה שלו, שתצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים בעוד מספר חודשים. הוא נולד בנתניה להורים שהיו מראשוני העיר, שהגיעו " כשבנתניה היו 5,000 איש בסך הכל. גדלתי בשיכון עולים, הייתי בתנועת הנוער של הנוער העובד והלומד ובבית ספר של זרם העובדים. הייתי בנח"ל, ובגיל 20 הצטרפתי עם גרעין הגשמה לקיבוץ האון שממזרח לכנרת, שם הייתי חבר בין השנים 1964–1968. היינו שם במלחמת ששת הימים ועד היום אני שומר רסיסים שפגעו בבית שלי בקיבוץ. באופן פרדוקסלי, אחרי המלחמה הקיבוץ התפרק. הייתה לנו הרגשה שכבר לא צריכים להיות בחזית, ובערך מאה איש עזבו את הקיבוץ בבת אחת".
לאחר שעזב את הקיבוץ סיים בתוך שנתיים תואר ראשון בחינוך ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, ובחר לוותר על הצעה מפתה למשרה באקדמיה ולצאת אל השטח. "עניתי להם שלא מתקבל על הדעת להיות איש אוניברסיטה לפני שהייתי מחנך. באופן משונה מאוד, אחד הסטודנטים שלמד איתי, שהיה מבוגר ממני ב-15 שנה בערך והיה סגן מנהל מדרשת שדה בוקר, פגש אותי באוניברסיטה יום אחד ואמר לי 'אתה רוצה לנהל בית ספר תיכון בשדה בוקר?'. אמרתי לו: 'אתה מטורף לגמרי, אין לי תעודת הוראה ועדיין לא עסקתי בהוראה'. אגב, עד היום אין לי תעודת הוראה, למרות שלימדתי במכללות למורים".
כך, לאחר מפגש מקרי, הפך צמרת למנהל התיכון הצעיר ביותר בארץ באותן שנים. "הייתי בן 25 בסך הכל. זה היה התיכון של ירוחם, כי לא נתנו להם לפתוח בית ספר וחייבו אותם לנסוע לשדה בוקר. הייתה בו גם פנימייה וגם מסלול לדוברי אנגלית וגם תלמידים שהגיעו על ידי לשכות סעד. כלומר, היה שם עירוב שלם ומאוד מעניין של למעלה מ-400 תלמידים ועשרות מורים".
לאחר פרק זמן קצר יחסית חזר צמרת אל האקדמיה לטובת תואר שני, אבל במהרה מצא את עצמו שוב במדים. "השלמתי תואר שני והתחלתי ללמד באוניברסיטה, ואז פרצה מלחמת יום כיפור וגוייסתי למשך חצי שנה. איבדנו במלחמה את בן הדוד של אשתי, ובן דוד שלי היה בשבי במצרים. בסיום המלחמה התקשרתי לפרופסור שעבדתי איתו, והוא התחיל לצעוק עלי. הוא לא שאל מה עבר עלי במלחמה ולא מה קורה איתי. הוא המשיך לצעוק עלי, אז טרקתי לו את הטלפון וחשבתי לעצמי שאם זה הפרופסור של החינוך ושל המוסר אז זה לא מקומי. ואז מיכאל גל קרא לי שוב. הוא היה אז ראש אגף הנוער במשרד החינוך, והציע לי להקים את המכונים לחינוך יהודי ציוני – מליץ. הסכמתי. מדובר במסגרת מאוד גדולה שהקמתי אותה בשנת 1974".
לאחר ארבע שנים בראש המכון, הם עבד עם אישים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ובמקביל עמד בראש המאבק לשימור מחנה המעפילים בעתלית, עבר צמרת לקריית שמונה ווניהל שם בית ספר תיכון. באותן שנים הוא יזם את הקמת מפעל אלקטרוניקה, ועמד בראש ועדה ציבורית שהביאה להקמת חדר מיון קדמי בעיר. "חשתי שיותר מדי דיברתי ציונות ופחות מדי עשיתי ציונות", הוא מסביר. "אספתי את כל הצוות שלי במליץ, ואמרתי להם שהחלטתי ביחד עם אשתי שאנחנו הולכים לעשות ציונות. היינו כבר עם ילדה בת שנה, והגענו לקריית שמונה בתקופת הקטיושות הקשה ביותר בשנת 1977. במהלך השנים שלנו בקריית שמונה ספגנו 5,000 קטיושות ( גרנו בבית בלי מקלט…). יש היום במודיעין שורה של תלמידים שלימדתי בקריית שמונה, שאני בקשר איתם עד היום".
בשנת 1983 הגיע פרק קריית שמונה לסיומו. צמרת שב אל האקדמיה, הפעם לטובת דוקטורט, כאשר מפגש מקרי נוסף משנה את מסלול חייו. "ואז במקרה פוגש אותי מישהו ושואל אותי 'אולי אתה מוכן לנהל את יד בן צבי בירושלים?'. אמרתי לו שאני מכיר את המוסד היטב. נפגשתי עם מנהל יד בן צבי שרצה לפרוש, ותוך שעה סגרנו שאני מסכים. כך התחלתי לנהל את יד בן צבי, ניהול שנמשך 28 שנים".
"הקגב קפצו עלי בשירותים"
יד בן צבי, מכון לחקר תולדות ארץ ישראל וקהילות ישראל במזרח, מנה באותם ימים כ-20 עובדים. "כשסיימתי את תפקידי שם היו לנו למעלה ממאה עובדים, ובמהלך אותן שנים הוצאנו לאור 700 ספרים והכשרנו כ-450 איש להדרכה בירושלים" מספר צמרת.
באותן שנים התגורר צמרת כאמור בבית שמש, שהייתה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים כיום. "הגענו אליה כשהייתה עיירת פיתוח קטנה של 18 אלף איש", הוא מספר, "והיום יש בה 140 אלף איש. את ראש עיריית בית שמש, ד"ר עליזה בלוך, שבעיני היא דמות מופתית, הדרכתי בעבודת הדוקטורט שלה".
מלבד הוצאתם לאור של מאות ספרים מטעם המכון, כתב צמרת עוד כמה בעצמו. "אני עוסק הרבה בתולדות החינוך, ביישוב העברי ובמדינת ישראל. כתבתי על זה מאמרים וספרים, ובעיקר עסקתי בקליטת העלייה הגדולה בשנות המדינה הראשונות. כתבתי ספר שנקרא 'ימי כור ההיתוך', וספר שנקרא 'עלי גשר צר'".
עוד התנסות מעניינת ולא צפויה הזדמנה לו באותן שנים, כאשר נשלח מטען המוסד שבע פעמים לברית המועצות. "הייתי שם כשליח של נתיב כבר ב-1987", הוא מספר, "הייתי בין הישראלים הראשנים שהגיעו לשם עם דרכונים ישראלים. הקגב תפסו אותי פעם אחת ועצרו אותי לשעתיים. זה היה מאוד לא נעים. קפצו עלי בשירותים, אבל שוחררתי די מהר כי השגרירות האמריקנית איימה על הסובייטים שהם יסגרו את יריד הספרים הבינלאומי אם לא ישחררו אותי מיד. מאז יש לי הרבה קשרים עם עולי ברית המועצות. רבים מהם העלתי לארץ, כמו למשל את שלמה נאמן, ראש מועצת גוש עציון, שהכרתי כילד בן 17".
מה עשית בברית המועצות בעצם?
"עשיתי בעיקר פגישות עם הפעילים הציוניים, כולל בין היתר את יוסף ביגון ואידה נודל. לימדנו עברית ולימדנו ציונות. הרציתי באוניברסיטת קייב, הייתי בסמינרים יהודיים, ערכנו ליל סדר במולדובה והיינו בכל חלקי ברית המועצות. מדי פעם היו עוקבים אחרי".
כאמור, צמרת היה מעורב בניסיונות להגיע לפשרה עם החרדים במספר עימותים מתוקשרים, ביניהם גם סביב הנסיעה בכביש בר אילן בירושלים. את המינוי קיבל מבית המשפט העליון, שמינה אותו לעמוד בראש ועדה ציבורית שתעסוק בנושא. "זאת הייתה ועדה מורכבת ובסופו של דבר בית המשפט קיבל את ההצעות שהצענו, אבל לא את כולן. אנחנו גם הצענו תחבורה ציבורית חלקית בשבתות, אבל את זה לא קיבלו. הצענו גם את הרחבת גבולותיה של ירושלים לכיוון מערב, וגם הצעה זו לא התקבלה. אני משוכנע שבעוד כמה שנים זה יתקבל"
בעקבות פעילות הוועדה הציע צמרת להקים את "מועצת יח"ד" – ראשי תיבות של יחסי חילונים-דתיים. "בעצם הוקמה מועצה כזאת", מספר צמרת, "ומי שלקח את הבעלות עליה היה השר מיכאל מלכיאור. המועצה עדיין קיימת, אם כי אני לא מעורב בה, אבל אני כן מעורב בהרבה מאוד דברים אחרים. אולי זה יפתיע אותך, אבל עד לפני שנה לימדתי בישיבת ההסדר בנתיבות, לימדתי במכללת הרצוג בגוש עציון ובמכללה לנשים. הנושא הזה של יחסי חילונים-דתיים וחרדים מאוד מעסיק אותי. גם נכשלתי בכל מיני דברים. למשל, הייתי נגד פתיחת הקניונים בשבתות, כי זה פוגע בשעות המנוחה של מאה אלף איש שאין להם שבת עם ילדיהם ומשפחותיהם, וגם כי אנחנו במדינה יהודית ומדינה יהודית צריכה להיות מדינה תרבותית ולא מדינה צרכנית וצרחנית. רציתי גם לשמור על האופי היהודי של המדינה".
כחלק מאותם ניסיונות היה צמרת מבין מנסחי אמנת כנרת, ששאפה ליצור מכנה משותף לזרמים ולמחנות השונים בציבור היהודי (ימין-שמאל, דתיים-חילוניים וכו'), ואף חתם עליה ביחד עם שורה של אנשי ציבור מהימין והשמאל.
מה דעתך כיום על תחבורה ציבורית בשבת?
"אני בעד תחבורה ציבורית חלקית בשבת, חלילה לא באוטובוסים שישנו את פניה של השבת, אבל בכלי תחבורה מסוימים כמו מוניות ובקווים מסוימים. אני גם בעד הסדרים מקומיים מסוימים שקשורים לאופי של המקום. גם בן גוריון החליט ככה. הוא קבע שבאזור חיפה האדומה תהיה תחבורה ציבורית, ועד היום זה קיים. היום אף פוליטיקאי ואף בג"צ לא היה מעז להחליט כך".
הכרת את בן גוריון באופן אישי?
"הכרתי אותו באחרית ימיו וקשה לקרוא לזה הכרות של ממש, אם כי סעדתי איתו שתי סעודות והוא שאל אותי על שמי המעניין. השם הוא צמרת, שהיה שמה הפרטי של אימא שלי, שקיבלה אותו כשהייתה בת 12 מהמדריך בשומר הצעיר בפולין. כשאמי נפטרה בשנות החמישים שלה, ובהסכמה של אבא, אימתי את זה כשם משפחה. כשאני הכרתי את בן גוריון הוא כבר היה זקן מאוד. הזמנתי אותו בין היתר למסיבת הסיום של שנת הלימודים אצלי. כשאכלתי איתו ארוחת ערב הוא הזדרז מאוד לאכול ורץ ישר לכתוב את הנאום שלו. יש לי פה מאחור 40 ספרים על בן גוריון, קראתי מאות אלפי עמודים שלו ואני מעריץ גדול שלו ובקי מאוד בתורתו. מאוד כאבתי את פטירתו, שאירעה מיד אחרי מלחמת הכיפורים בדצמבר 1973".
כמי שמחזיק בפרספקטיבה רחבה על יחסי דתיים-חילוניים בישראל, איך אתה רואה את המצב כיום?
"כל מי שחושב שלא היה קיטוב בעבר – טועה. היה קיטוב פי עשר יותר קשה. היה קיטוב בין מפא"י למפ"ם, מפלגות התגרשו, קיבוצים הופרדו, היו רציחות רבות. למשל, בעבודת המסטר שלי עליתי על 35 מקרי רצח של יהודים בידי יהודים, שבוצעו בידי המחתרות השונות. כל מי שמכיר את שנות המדינה הראשונות מכיר את המאבקים האיומים שהיו, למשל בתוך השמאל הישראלי. תמיד היה קיטוב, תמיד היו חבר'ה אנטי דתיים קיצוניים, היו כנענים והיו כל מיני. ויחד עם זה, מאוד מדאיג ומצער אותי המצב היום. אנחנו מדינה מאויימת וחייבים להיות ביחד. יש לי חברים חרדים, כולל כאלה שהפגינו נגדי בכביש בר אילן. לא מזמן בא אחד לבקר אותי ונתן לי את כל הפשקווילים שפורסמו נגדי באותה תקופה".
איזה עתיד אתה חוזה למדינת ישראל?
"כשתלמידי שואלים אותי מה מאפיין אותי, אז אני אומר שתי מילים: 'אני דואג מאוד ואני אופטימי מאוד'. דאגה היא ההפך מאדישות, ופירושה הוא אכפתיות ועשייה ככל האפשר. ניסיתי לעשות זאת כל חיי. אופטימיות היא סוד הקיום. דווקא מתוך זה שאני היסטוריון ורואה מה עברנו ורואה לאן הגענו, אני מודאג אבל גם אופטימי".
איך יקראו לאוטוביוגרפיה שלך?
"יקראו לה 'מארץ הצביקה לארץ הצבי'. צביקה זה שם של יהודי חדש, ובמשך שנים סלדתי מהשם צבי. רק אבא שלי קרא לי ככה, וכעסתי עליו ולא עניתי לשם הזה. רציתי שיקראו לי רק צביקה. עם השנים יותר ויותר התקרבתי ליהדות. נשארתי חילוני, אבל התקרבתי לשורשים היהודיים ולמקורות היהודיים שלי, והתחלתי לבקש שיקראו לי צבי. כיום קוראים לי צבי בלבד. אני מייחס לשמות הרבה מאוד חשיבות ומשמעות. אני מאמין שהשם היא הנפש, כמו שמה של אמי שמלווה אותי יום-יום".
