תקשיבו רגע לזה: במהלך שנת 2026 כ-450 מאיתנו ימותו, לא ממחלה רחמנא ליצלן ולא מחיידק אנונימי. הם ימותו רק בגלל שהתעוררו בבוקר, נהגו במכונית שלהם או חצו כביש, רובם במעבר חצייה. בנוסף אליהם, עוד כ-14,000 אזרחים ייפצעו בדיוק בגלל אותה "מחלה".
מה אתם אומרים? מטורף! אוי אוי אוי. הנחמה היחידה היא שזה בידיים שלנו. אנחנו במו ידינו קוטלים את עצמנו, את אזרחי המדינה היקרה שלנו. התסכול העמוק ביותר הוא שניתן למנוע זאת כמעט לחלוטין, או לפחות לצמצם את רובן המכריע של תאונות הדרכים.
זה "טבח" שאנחנו מבצעים במו ידינו, תרתי משמע. המדינה, המשטרה, משרד התחבורה ושאר רשויות המדינה נכשלים שוב ושוב במלחמה בתאונות הדרכים, ששמים אותנו בצמרת המדינות בעולם בנושא הזה. מי יודע, אולי גם את זה נעביר ל"אחים לנשק", שנכנסו לוואקום שהיה כאן ב-7 באוקטובר כאשר הממשלה על כל זרועותיה מלבד צה"ל קרסו ונעלמו לחלוטין למשך שבועות ארוכים.
מדיניות אפס הרוגים שהנהיגו מדינות סקנדינביה הצליחה באופן מסחרר. פינלנד למשל, הצליחה להשיג יעד מדהים של אפס הרוגים במשך 12 חודשים רצופים בין יולי 2024 ליולי 2025. כן, קראתם נכון. אפס הרוגים. אז במקום לנסוע למרוקו כדי לראות כיצד הם מנהלים את מדיניות התחבורה שלהם, כנראה בעזרת עלייה לרגל לקברות צדיקים, מן הראוי שהיעד הבא של מירי רגב יהיה פינלנד או אחת מהסקנדינביות.
מוזר כיצד אנחנו מגיעים למספרים המטורפים של נפגעים בתאונות דרכים כאשר ברוב הערים בקושי ניתן להתקדם בגלל הפקקים. נכון, אמת הדבר שאין אכיפה כמעט לחלוטין בכבישים, וזו הסיבה שכולנו רואים בעיניים הרבה יותר תאונות דרכים מאשר בעבר, ואינספור נהגים שנדמה שזה עתה השתחררו ממוסדות לחולי נפש על פי האופן שבו הם נוהגים. נכון להיום אין דין ואין דיין, ולכן החדשות הרעות הן שיקירינו ימשיכו להיהרג בכבישים ואין מי שיעצור את המלחמה המדממת הזאת.
אנחנו יודעים להילחם על כל חטוף שהיה בעזה, וכך ראוי שיהיה, וכולנו מבכים בלב קרוע חייל שנהרג, אבל הרוגי ופצועי הכבישים כאלו שדמם מותר ואין מי שאיכפת לו מהם או נוקט בצעדים כלשהם כדי למנוע את מסע ההרג הלאומי הזה.
נכון לעכשיו כולנו בתוך רולטת המוות הזאת, בה אנו מתפללים מדי יום שהפור לא ייפול עלינו או על מי מיקירינו. זאת לא תוכנית עבודה, זו חלטורה שמשמעותה נוראית.
