- בשבועות האחרונים חוזר ועולה לשיח הציבורי הביטוי "כאוס", בהקשר של ניהול משבר הקורונה בידי הממשלה. מרבית הרוכבים על ההזדמנות לנגח את ממשלת ישראל הם כמובן אנשי מחנה הימין והפוליטיקאים שלו, אבל לקלחת נגררים גם אזרחים פשוטים, והכל בגיבוי וליבוי של כלי התקשורת. כפי שכבר ראינו פעמים רבות בשנים האחרונות, כלי התקשורת איבדו כל רסן במרדף אחרי הקליקים והכניסות, ושכחו לחלוטין כל מידה של אחריות ציבורית המתבקשת מעיסוקם. כל בר דעת יבין שגם אם בהתנהלות הממשלה ישנן טעויות, אין מצב שישראל, ומדינות העולם, יתמודדו עם גל האומיקרון המדבק כל כך מבלי שיהיה גם בלגאן. הגיע הזמן שכולנו נגדל קצת פרופורציות ומידה של מתינות, ונתחיל לנשום לרגע לפני שממהרים להשתולל על הקורבן התורן.
- אם כבר דיברנו על הזדמנות לנגח את הממשלה, באו השבוע חברי הכנסת מהימין והראו עד כמה הם סומכים על הזיכרון הציבורי הקצרצר. זעקות הימין התורניות הגיעו השבוע על רקע מאבקם של הבדואים בנטיעות קק"ל, באדמות השייכות להם לטענתם, כאשר בימין מיהרו לצווח כי מדובר בעוד הוכחה לכך שאותה ממשלת "זדון/פוסט ציונית/שמאל קיצוני" (תבחרו מה שבא לכם) מוכרת את ישראל ל"ערבים" בתמורה לתמיכתם בשלטון. אותם חברי כנסת מכובדים פחות או יותר רק שכחו לציין דבר אחד: נטיעות קק"ל בנגב הופסקו עוד בימי נתניהו, ורק כעת, בימי בנט, הן מתחדשות. אז מי בדיוק מכר את המדינה בשל שיקולים פוליטיים?
- יפה היה השבוע לראות את האבל הציבורי הנרחב על לכתו של יורם טהרלב, מגדולי הפזמונאים בהיסטוריה הקצרה שלנו, במה, שמבחינתי לפחות, הראה כי יש לנו עוד צדדים מלבד ציניות מנוכרת. עם זאת, לא יכולתי שלא לחשוב גם על העובדה הפחות משמחת, שספק רב אם מישהו מילדי או חבריהם מכיר את שמו בכלל, שלא לדבר על שיריו.
השור הזועם
טלי משה, מדריכת ריצה ממודיעין, הובילה עוד ריצת שטח שגרתית בגבעות הדרומיות, כאשר מתוך עדר הפרות הרועה במקום הגיח פר ונגח בה: "עוד סנטימטר היה קורע את העורק הראשי"
