בשבוע שעבר הלך לעולמו בגיל 83 ויקטור (אבי) שטמבוך, תושב העיר שהותיר אחריו סיפור חיים יוצא דופן.
שטמבוך נולד באזור העיר לודז' בפולין מיד לאחר כניסת הצבא הגרמני מדינה בשנת 1939, ועוד בהיותו תינוק מסר אותו אביו לידי כומר בכנסייה באזור, במהלך שהציל למעשה את חייו. לאחר המלחמה מאמץ אותו דודו ששרד את השואה, ושטמבוך גדל בישראל ומשרת בנח"ל המוצנח.
בשנת 1969, פגישה מקרית עם "צייד הנאצים" שמעון ויזנטל הובילה את שטמבוך למסע נקמה בנאצים. "לא ידעתי מי האיש, אבל חברים שהיו איתי שם אמרו שזה פרטיזן שנוקם בנאצים, ואז החלטתי לעשות מעשה", סיפר שטמבוך לתקשורת לפני מספר שנים. "העברתי לידיו פיסת נייר שהייתה בכיס שלי, עליה רשמתי את מספר הטלפון שלי ואת המשפט 'השם ייקום דמם'".
חצי שנה מאוחר יותר הוא מקבל שיחת טלפון מויזנטל, ומגוייס לצוות שלו שפעל באירופה. תחילה הוא משתתף בחיסולו של קצין נאצי בשם הנס קרוגר, וימים ספורים לאחר מכן הוא יוצא לאיטליה, שם התגורר פושע מלחמה נאצי בשם ויליאם שמידט. על המפגש הדרמטי עם שמידט סיפר שטמבוך: "שמידט ראה אותי עם האקדח ביד, אמר לי 'אני יודע שבאת לקחת את נשמתי, אך אהבתי ונשמתי נתונים להיטלר בלבד. הוא פסע לכיוון מרפסת החדר וקפץ אל מותו, מבלי שנדרשתי לירות ירייה אחת".
לאחר פטירתו של שטמבוך כתב עליו ראש העירייה חיים ביבס: "לאורך השנים זכיתי לפגוש את ויקטור לא מעט. הוא אהב להגיע למע״ר, לשבת בשדרה, ליהנות מהעוברים ושבים ולהרגיש חלק מהעיר. תמיד עם חיוך, נתן עצות טובות ומילים חמות".
שטמבוך היה תושב גאה בעיר שעם השנים רכש לעצמו חברים רבים, שאחד מהם הוא חבר מועצת העירייה שמעון גואטה. "את אבי הכרתי לפני למעלה מעשור כחלק מהפעילות שלי במועצת העיר", סיפר גואטה, "אבי התגורר ליד המע"ר, בשכונת השמשוני, וחבר הכיר לנו אותו. הוא היה מבקר הרבה במע"ר והוא פנה אליי, בין היתר, כי הייתי מחזיק תיק שימור אתרים ומורשת. אבי מאוד התעניין בשימור אתרים ומצא ממצאים ארכיאולוגיים בעצמו, וככה הכרתי את הבן אדם. לימים, הוא היה מבקר המון במוזיאון מורשת, ואז גם הכרתי את הסיפור האישי שלו".
עוד מספר גואטה השבוע כי הקשר בין השניים הלך והתהדק עם השנים. "היה לי מנהג להתקשר לשאול לשלומו", נזכר גואטה, "התקשרתי אליו גם בשישי לפני החג, אבל אז הבנתי מאשתו שהוא כבר במצב לא טוב. היה לו מאוד חשוב שהסיפור שלו על הנאצים ועל זה שהוא היה ילד שאומץ בידי כומר יגיע לכמה שיותר בני נוער. מפה התחילה גם ידידות בינינו. הוא היה חבר שהיה חשוב לי לשמוע אותו. הבטחתי לו שהסיפור שלו יגיע לכמה שיותר תלמידים. לפני חמש שנים עשינו מפגש עם תלמידים שבו הוא סיפר את הסיפור שלו. הוא היה בעל דעה, איש מאוד חזק למרות שהיה על כיסא גלגלים".
"מבחינתי, אבי מסמל דור שהולך ונעלם שחשוב לשמור את סיפורם. מחר ב'זיכרון בסלון' אני אשתדל לספר עליו. הוא היה אחרון ציידי הנאצים שעדיין היו בחיים. הוא אהב את המדינה והיה ציוני בכל נפשו. ללוויה הגיעו הרבה ותיקים מהעיר, וכולם ספדו לו. אנחנו חייבים לו חוב מאוד גדול על לכידת הנאצים ועל עוד דברים שעשה למען המדינה. זאת גאווה גדולה לעיר שהיה לנו תושב כזה".
