מלחמת "חרבות ברזל" הציבה בפני מדינת ישראל אתגרים כמותם לא ידעה אפילו במהלך מלחמת יום כיפור, בדמות עשרות אלפי חיילים פצועים. אמנם אותם פצועים זוכים למענה מהמדינה, אולם מי שנותרות מאחור הן הנשים שלהן, שצריכות להתמודד עם האופן בו חיי המשפחה השתנו באחת.
עבור אותן נשים קמה עמותת "אחותי", המונה כיום כ-900 נשים החברות בקהילה, חלקן גם ממודיעין, שמנסה לתת את המענה המתאים לנשות הפצועים. ענת עילם, מייסדת העמותה, סיפרה השבוע למודיעין News: "העמותה מעניקה התמקדות בקבוצה השקופה. בעוד שהפוקוס הציבורי והמשאבים הולכים ללוחמים, הנשים שלצידם הופכות למטפלות בלתי נראות וחוות עומסים נפשיים, כלכליים ולעיתים גם פיזיים, בלי מענה מספק. בנוסף, העמותה עוזרת בשמירה על שלמות המשפחה. נשים אלו נושאות לעיתים לבדן את עול הבית, הכלכלה והמשפחה. חיזוקן מחזק את כל המשפחה ומקטין סיכון לקריסה או פירוק".
זר לא יבין
על הדרך המורכבת שעוברות נשות הפצועים סיפרה השבוע עילם: "ברגע הפציעה, רבות רותמות את כל כוחן וזמנן לטובת הבעל הפצוע, ולמעשה מאבדות את זהותן כפרט והופכות ל'האישה של' או למטפלת. העמותה מעניקה קהילה, שפה ולגיטימציה לרגשות שלהן, ומרחב חיוני לעיבוד הכאב. 'אחותי' נולדה בדיוק כדי לענות על היעדר המענה לנשים, ופועלת למתן תמיכה הולמת במגוון טיפולים ופעילויות תומכות ומעשירות שיאפשרו גם לנשים לשמור על שגרה משפחתית שפויה ומיטיבה".
על הקהילתיות שנוצרת במסגרת פעילות העמותה היא מסבירה: "הקהילה שלנו היא רשת תמיכה ייחודית לנשים שחוות מסלול דומה, ומבינות זו את זו בצורה שאיש מבחוץ לא יבין. לא במקרה הפך הביטוי 'זר לא יבין זאת' למזוהה עם נשות הפצועים. למעשה, 'אחותי' פועלת ללא לאות כדי לדאוג שעיקר הסביבה התומכת של הלוחמים הפצועים שלנו תהיה יציבה, חזקה ומאוזנת. מאחורי כל לוחם פצוע עומדת לביאה שנלחמת לצידו, ואנחנו פה כדי לחזק ולתת תקווה".
על הרגע בו נבט הרעיון היא מספרת: "אני פשוט נשאבתי למקום הזה ב'צוק איתן', ומאז הייתי בעמותות של לוחמים פצועים ושם התחלתי לראות את הנשים. לאחרונה, אחרי שהייתי בתוך עמותות הלוחמים, החלטנו להתאגד ולשים את הנשים במרכז. לא עוד משהו נלווה שעומד לצד הפצוע, אלא משהו בשבילן, כי אף אחד לא רואה אותן. הן צריכות כל הזמן לתמרן את החיים שלה ולתמרן בין כולם. זה הופך את הדבר למאוד מורכב. כמה היא יכולה לשאת על הכתפיים שלה? זה הסיפור של 'אחותי'".
אחת מתושבות מודיעין הנעזרות בעמותה היא תמר (שם בדוי), שבעלה נפצע כבר ב-7 באוקטובר. "הפציעה של בעלי היא אירוע שמטלטל משפחה", היא אומרת, "פתאום מלא דברים נשברים ומשהו באורח החיים משתבש. ב-7.10 בעלי הוקפץ לאוגדה, נתקל במארב וירו בו ליד כביש 232. הפציעה העיקרית הייתה ברגל ובגב. זה סיפור מאוד ארוך, של יותר משנה וחצי. צריך לתמוך בו וכל פעם להתרגל לדברים חדשים, וזה משהו שתמיד ילווה אותנו לצערנו. הוא היה צריך ללמוד ללכת מחדש כי אין לו תחושה בכף הרגל, וזה לכל החיים. מבחינת המשפחה והילדים, הוא לא היה בבית תקופה ארוכה בגלל האשפוז, וגם כשהוא היה הוא לא יכול לעשות יותר את מה שהוא עשה קודם. אם אנחנו יוצאים לטיול אנחנו אומרים מראש לילדים לקחת בחשבון שאבא לא יכול לעשות יותר את מה שהוא עשה פעם. מצד שני, את רואה איך הם מתבגרים ומבינים מה אפשר עכשיו ומה אי אפשר. יש מגבלה ולאט-לאט לומדים להתגבר עליה ולהתמודד איתה. זה שיעור לחיים".
איך העמותה סייעה לך?
"קודם כל, לראות פצועים ותיקים יותר ממשיכים הלאה וחיים חיים מלאים זה מאוד מעודד. בנוסף, העמותה מאפשרת לך להבין ולקבל התנהגויות שונות של הבעל. את רואה שזה קורה לעוד משפחות, שהבעל קצת חסר סבלנות, ואת מבינה שזה חלק מהעניין ושצריך להכיל, להיות סובלניים ולהבין את המצב. בגלל הקושי שאנחנו חיות בו אנחנו צריכות הפוגות, אירועים וימי כיף, מה שהעמותה נותנת לנו. אנחנו יוצאות ומתאווררות. את צריכה להרים את עצמך וגם לפגוש את קבוצת השוות. אחרים לא תמיד מבינים אותנו. גם הילדים מושפעים מהפציעה וגם הזוגיות מושפעת ממנה. חשוב לא להתבייש בזה. לא כולם מבינים, מבחוץ נראה שהכל בסדר והכל כרגיל, ואת לא רוצה לשדר מסכנות".
מה קורה במפגשים שלכן?
"זה המקום להרגיש שזאת לא התבכיינות. במפגשים שלנו אנחנו מדברות על מה שכואב. כולן מבינות אותך ויודעות לתמוך בך. עולים דברים מאוד קשים שבמקום אחר לא היו עולים. זאת עמותה מאוד מחבקת שלא שוכחת שלפצוע יש משפחה גרעינית שנמצאת איתו כל הזמן. זה נכון שצריך לטפל בו, אבל אם המעטפת לא חזקה היא לא תוכל לתמוך בו. צריך לטפל במטפל. אם המעטפת התייאשה היא לא יכולה יותר לתמוך, וזה יכול להוביל לדברים טובים. כולנו מקבלות שם תמיכה ויכולות לבוא הביתה בכוחות מחודשים. זה עושה טוב כשמישהו רואה אותך וכשאת חלק מקבוצת השווים".
תושבת מודיעין נוספת המשתתפת בפעילות העמותה היא יעל (שם בדוי), שבעלה נפצע לפני למעלה מ-20 שנים במהלך פעילות מבצעית. "הוא היה אז מפקד מחלקה, לפני ההתנתקות באזור חאן יונס, ונפצע מכדור בחזה שירה צלף. הוא היה מאושפז בטיפול נמרץ למשך חודש וחצי ואחר כך היה בשיקום. אחרי שהחלים הוא רצה בכל מאודו לחזור לצבא. הוא סיים את שנת הקבע ורצה להמשיך לעוד תפקיד, אבל לצערנו זה לא צלח. הוא נשאר שבור לב כי החלום שלו היה להמשיך. כיום הוא גם נכה פיזית וגם פוסט טראומטי. זאת הייתה פגיעה מאוד גדולה, ומאז הוא ניסה להשתקם".
למרות השנים שחלפו, את הכאבים הפיזיים והנפשיים מרגיש בעלה של יעל עד היום. "לאורך השנים הוא עבר כמה ניתוחים כדי לנסות לתקן את הפגיעה, אבל הוא עדיין סובל מכאבים שלפעמים משתקים אותו. לפני שבועיים היינו בים המלח, ומיד כשהגענו למלון הוא חטף התקף כאב ששיתק אותו למשך 24 שעות. גם בפן הנפשי הוא עבר תהליך קשה וכואב. אחרי השחרור הוא ניסה למצוא את עצמו, וזה נמשך הרבה שנים. כרגע הוא עובד, אבל הוא לא מרגיש שהוא ממצה את עצמו. הוא בן אדם נפלא ומדהים שנותן את כל הלב לכולם. הוא מנסה ומתמודד, אבל יש לו את המטען שלו".
על ההשתתפות בפעילות העמותה והתועלת שבה היא מספרת: "לקח לכולנו זמן להבין שכדי להצליח לתפקד במשפחה כל כך מורכבת, ולתמוך בבן זוג, את צריכה קודם כל לטפל גם בעצמך. ענת היא כמעט היחידה שמצליחה לראות אותנו לא רק בתור 'הנשים של', והיא יצרה לנו קהילה מדהימה. אם זה קבוצת הווטסאפ שבה אנחנו יכולות לדבר באופן חופשי, לפרוק ולהרגיש שכל אחת מבינה את מה שהשנייה עוברת. חברות שלי מפעם לא מבינות את מה שאני חווה. פעם בחודש ענת יוזמת לנו מפגשים ופעילויות שמצליחים לגרום לנו להתנתק מהקשיים של היום-יום ולתת לנו זמן פריקה. אנחנו עושות דברים שמשכיחים מאיתנו את הצרות של היום-יום עם חברות שאת רובן פגשתי במסגרת הזאת. עם הזמן את מרגישה שהן הופכות להיות אחיות שלך. זה סוג של קבוצת תמיכה. כל אחת מביאה את המטענים שלה ופורקת, והן מכילות אותך בצורה מדהימה. המפגש הזה מטעין אותך באנרגיה ובתחושה שיש מישהי שמבינה אותך, וזה דבר מדהים. אין מילים לתאר את זה. כשאין לך מעטפת כזאת את מרגישה שאת לבד. בזכות העמותה הזאת את לא לבד".
