גם לאחר שנים רבות בהן הנושא מוכר ומדובר, נדרשה לציבור הישראלי מלחמת "חרבות ברזל" כדי להבין עד כמה נפוצה ונפיצה תופעת ההלם קרב בקרב החיילים. על פי פרסומים בכלי התקשורת הישראליים, כ-20% מפצועי המלחמה סבלו מפגיעה נפשית, כאשר 12% מכלל המשתתפים במלחמה הוגדרו כ"לא כשירים" לשוב ללחימה.

מי שמכיר היטב את המציאות העומדת מאחורי הסטטיסטיקה הוא אלעד נבון, תושב מודיעין הסובל מפוסט טראומה בה לקה במהלך שירותו הצבאי ביחידת העילית שלדג. את המסע האישי שלו עם "הפציעה השקופה", כלשונו, והמשבר שחווה, הוא החליט להפוך להזדמנות ולשתף בהרצאה שהוא מעביר בימים אלו בשם "יש לזה לאן".

"פוסט טראומה היא פציעה די משונה", סיפר השבוע נבון למודיעין News, "והיא חייבת להיות מונגשת לקהל הרחב כדי שנדע לזהות אותה בזמן, לטפל בה, ואולי הכי חשוב – להכיר בה. מתוך המסע האישי שלי עם הפוסט טראומה הצבאית החלטתי להפוך את הכאב לכלי ואת המשבר להזדמנות. היום אני מוצא עצמי עומד מול קהלים שונים ומספר על איך יוצאים מהחושך אל האור, איך מפסיקים להיות במצב 'הישרדות' ועוברים למצב 'חיים'. ההרצאה שלי היא לא תיאורטית, הייתי אומר שהיא סיפור חיים עם מסר ברור: אפשר לקום, אפשר לשקם, אפשר לחיות. זה לא עוד ערב 'שגרתי'. זו חוויה שמטלטלת, מרגשת ומדליקה אור".

צלקת בתוך הראש

כאמור, נבון, עורך דין בן 36, שירת ביחידת שלדג המובחרת. הפוסט טראומה שהוא חווה, בעקבות השתתפותו בלחימה במבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 וב"צוק איתן" ב-2014, התפרצה רק לפני כשנתיים. "קראתי הרבה מאוד מחקרים", הוא אומר, "והבנתי שהפוסט טראומה היא פגיעת ראש שהתסמינים שלה הם של הפרעת נפש. ממש ניתן לראות צלקת בתוך הראש שלי, ולכן אם זאת פציעת ראש אז קודם כל צריך לטפל בזה כמו פציעת ראש".

על השנים עד להתפרצות התסמינים הוא מספר: "כל השנים הייתי כאילו בסדר, אבל בעצם לא הייתי בסדר. הייתי נורא קצר, לא הצלחתי להחזיק מערכות יחסים זוגיות וקשרים. הפוסט טראומה מאוד מצמצמת אותך. אני מדמה את זה למטוס שכנף אחת שלו היא של הצפה והשנייה היא של הימנעות, אבל זה אותו מטוס. אני הבנתי שפוסט טראומה היא פציעה שגורמת לנו להפוך להיות אנשים נופלים. הבנתי שאני בן אדם נופל שצריך תמיד את המשענת ואת התמיכה כדי להיות מאוזן. אני לא יכול לחיות על 200 קמ"ש, אני צריך להיות מאוזן. היום ספרתי 198 ימים בלי שום נפילה, וזה הישג לא מבוטל".

איך נראתה תחילת ההתפרצות?

"לא יכולתי יותר לנהל אותה ולהתמודד איתה, וזה התפרץ. אז התחלתי לקבל עזרה. קודם כל פניתי לאגף השיקום שיכירו בי כנכה צה"ל עם פוסט טראומה. אחרי ארבעה חודשים הכירו בי ומצאתי את עצמי בתהליך הזה. בנובמבר 23' נכנסתי לטיפול בבית מאזן, חלופת אשפוז ברחובות, ובנוסף הייתי בחווה אקולוגית לחבר'ה עם פוסט טראומה ואחר כך המשכתי לטיפול בתא לחץ באסף הרופא. בשלב מסוים התסמינים החריפו. איבדתי את הזיכרון. מצאתי את עצמי הולך ברחוב ברעות ולא יודע איפה אני נמצא, מגיע לקניון ולא זוכר איפה החניתי את האוטו. אני עורך דין ופתאום לא הייתי מסוגל לעבוד. הייתי מגיע לעבודה ומיד יוצא  מהמשרד ומתחיל לנסוע. לא יכולתי לדבר עם לקוחות, לא יכולתי לשבת על הכיסא, הייתי ישן שלושה ימים רצוף. לא הייתי מאוזן. עד אז החזקתי את זה מאוד טוב, עד שפשוט לא יכולתי כנראה להחזיק את זה יותר. סימפטומים נוספים שחוויתי היו בעיקר איבוד תחושת האמון בבני אדם. לא יכולתי לסמוך על אף אחד. אתה נהיה קיצוני ואתה בעיקר מצטמצם. הבריאות שלך לקויה, אתה זר לכולם ולעצמך, יש חוסר סבלנות, חוסר ריכוז ועצבנות. היו לי פלשבקים. כל פעם שהייתי מריח עצי ארז הייתי חוזר לאותו אירוע קרב בלבנון, וכל פעם שהייתי עובר ליד מכון לטיהור שפכים הייתי חוזר לעזה".

עוד הוא מספר על איבוד הזיכרון כי "אתה פשוט מאבד את עצמך. אבא שלי היה מדבר איתי ביום שני, מגיע אליי ביום חמישי ואומר לי שקבענו, ואני אמרתי לו 'על מה אתה מדבר?'. בעבר היה לי זיכרון מאוד טוב, הייתי זוכר הכל. הפוסט טראומה מוחקת את הזהות שלך. אתה פתאום לא מכיר את עצמך ואתה מאבד את היכולת להחזיק סוג של שגרה. פחדתי לפתוח את הטלפון, שנחווה לי כמשהו מאוד מציף. הווסטאפ בעיקר. בקבוצה של המילואים הודיעו על חבר שנהרג, ואחרי כמה פעמים כאלה סגרתי את הטלפון לכמה חודשים. זאת הימנעות מהמציאות, אתה עסוק בבריחה. היום החלפתי מספר טלפון כדי להתחיל מחדש".

כאמור, מהר מאוד פונה נבון לקבלת הכרה, ובעיקר לקבל טיפול. "התחלתי עם טיפול פסיכולוגי, שבהתחלה מימנתי בעצמי. הייתי במחקר של משרד הביטחון שבודק הפחתת תסמינים באמצעות תא לחץ, ותפקודי המוח שלי השתפרו ב-20%. זה בעצם הדבר הכי טוב שקרה לי. התא לחץ החזיר לי את הזיכרון. אחר כך הגעתי למרכז פויירשטיין, מרכז שיקומי לחבר'ה עם פוסט טראומה בראשון לציון, שבו אני מקבל עזרה עם קלינאית תקשורת, עובדת סוציאלית ומרפאה בעיסוק. כרגע אני מוכר עם אובדן כושר עבודה ובעצם המטרות העיקריות שלי הן לחזור להיות עצמאי, לגור לבד כמו בעבר, לנהל חיים עצמאיים ולחזור לעבודה".

אחת התובנות עליהן מספר נבון היא כי עם כל הכבוד לטיפול, ולשיפור הניכר במצבו, הפוסט טראומה לא תיעלם אף פעם. "הבנתי שאי אפשר להבריא מזה, זה לכל החיים, אבל אפשר לנהל את הפציעה. המפתח לזה הוא קודם כל להיות מאוזן –  תזונה בריאה, פעילות ספורטיבית ושעות שינה. לי מאוד קשה לישון בלילות ואני מקבל עזרה תרופתית של הורמון שינה. אני משתדל מאוד לעשות כושר ולעשות טיפולים במים, אני משתתף בקבוצת ריצה. אני בעצם בונה את עצמי מחדש, וההרצאות הן חלק מזה".

אז ההרצאה היא חלק מתהליך השיקום?

"קודם כל, אני מספר את הסיפור שלי ולא מתבייש בו יותר. מעבר לזה, אולי מדובר בפציעה שקופה, אבל אני לא שקוף יותר. אנשים רואים אותי ונותנים לי כוח. אין בושה בפציעה שלי, ואם אני יכול לעזור לחבר'ה עם פוסט טראומה אז עשיתי את שלי. אני רוצה שהם יגיעו להרצאות שלי. הם לא חייבים לעבור את כל הדרך הקשה שאני עברתי. אם הם רק יבואו, ידברו ויעברו עיבוד של החוויה ולא יתכחשו לה, אפשר להימנע מזה. רק צריך להיות מודעים. עם טיפול נכון אפשר להימנע מזה".

איך נולד הרעיון של ההרצאות?

"מאז שנכנסתי לבית המאזן, בנובמבר 23', הבנתי שכעורך דין המיומנות שלי היא קודם כל לחקור, לקרוא ולהבין מה שאנשים לא הבינו. לאט-לאט, ועם כל הטיפולים שעברתי, הבנתי שפוסט טראומה מצמצמת את העולם. היה לי חשוב לבוא ולדבר, להנגיש ולספר את כל מה שהדבר הזה מכיל, כי ראיתי שאנשים בארץ לא יודעים מה זו פוסט טראומה. אפילו המשפחה שלי לא ידעה איך לטפל בי ואיך לעזור לי, והיום הם מאוד עוזרים לי. אני רואה גורמים אחרים ששוברים את הראש בקיר. אז אם אני יכול לעזור, עשיתי את שלי. מהמקום הזה הגיעו ההרצאות".

אחת התופעות הכואבות ביותר של הפגיעה הנפשית שחווים הלוחמים במלחמה הנוכחית היא מה שנראה כמו גל התאבדויות של לוחמים שלא קיבלו מענה מספק למצוקה שחשו. "איבדתי הרבה חברים במלחמה הזאת", אומר נבון בכאב, "והדבר הזה זעזע אותי. אני רואה חבר'ה צעירים שהולכים למלחמה הזאת, בני 21, 22, 24, וזה גדול עליהם בכמה מידות. אם לי היה מי שיבוא ויגיד לי ללכת לקבל עזרה מההתחלה, יכול להיות שלא הייתי במצב שאני נמצא בו היום. לכן אני רואה בזה שליחות לעזור, להציל ולמנוע אם אפשר את הסבל הנורא שאני חוויתי. ייאמר לזכותי שאני בן אדם שלא יודע לוותר, אני עקשן וקשוח, אבל לצערי אני שומע חדשות לבקרים על חבר'ה שמתאבדים. לכן, בשביל למנוע את המתאבד הבא, אני אומר לכולם: אפשר לטפל בזה. זה קשה ומורכב, אבל שאף אחד לא ירים ידיים. גם ברגעים הקשים ביותר יש סיבה להיות אופטימיים. אפשר לצאת מזה עם הרבה מאמץ. אני למדתי לא להגיד לא, לא לפסול על הסף שום טיפול שקיים. יש הרבה אנשים טובים בארץ שרוצים לעזור".