מתעורר אזרח ישראלי לעמל יומו (אם הוא לא נקרא לשירות מילואים), יוצא אל המרחב הציבורי – הכולל בעיקר פקקים אינסופיים, אלימות ופשיעה על כל צעד ושעל – ובסופו של "יום קרב" מתיישב אל מול המסך כדי לצפות במה שהתרחש כאשר היה עסוק עד מעל לראש בפרנסת המשפחה.
העיניים רואות ומסרבות להאמין שהוא חי בעולם הפוך. מה רואות עיניו: אלפי חרדים מפגינים ברחובות ירושלים ובני ברק, הפגנות שהעריקים שנעצרו ליום-יומיים הם הגיבורים האמיתיים שלהן. הם מאיר הר ציון של הילדים שמשתתפים בהפגנות. הם סיירת מטכ"ל ולוחמי השייטת של הציבור החרדי. ואם לא די במסר המטורף הזה, המסר השני הוא שההפגנות הן נגד צה"ל והמדינה, שני הגורמים שליטרלי מגינים על חייהם ומכניסים אוכל לפיהם ודואגים לכל מחסורם. כאשר הם זקוקים לניתוח או טיפול רפואי הם אינם הולכים לישיבה להתפלל אל היושב במרומים שיבצע בהם צנתור או יציל את תינוקם, אלא מתדפקים על דלתות שירותי הבריאות שיצילו וירפאו אותם.
הפגנות החרדים מקוממות ומציבות בפנינו מראה ענקית עד כמה יש צורך בשינוי ביחס אליהם. לא חלילה אפליה לרעה, אבל שוויון כמו לשאר אזרחי המדינה. בברוקלין או בשאר הקהילות היהודיות בעולם, החרדים משכימים קום לעבודת הבורא ומיד אחר כך לעבודה רגילה שתפרנס אותם. אזרח אמריקני לא מוציא סנט אחד כדי לפרנס אותם. ביודעם שזה המצב, הם מצליחים בדרך פלא גם להתפלל וגם לעבוד. כל כך הגיוני וככה פשוט.
ההתנהלות הזאת מתחברת באופן ישיר להתפרעויות של "קומץ" נערי גבעות ביהודה ושומרון, המוציאים את דיבת הארץ רעה מקצה אחד של העולם ועד קצהו השני. הגענו לשפל של פשיעה לאומנית, ואויבינו יודעים לנצל זאת עד תום כדי להגביר במידה רבה מאוד של הצלחה את האנטישמיות בעולם. נערי הגבעות משליכים אבנים, מציתים בתים ורכבים וזורעים תוהו ובוהו בכפרים של פלסטינים בחבל ארץ שבו איש אינו מפריע להם. הצבא כבול בידיו וברגליו, ומחוז ש"י של המשטרה לא רואה ולא שומע.
אני חש בושה גדולה מול הפורענות הזאת, שאף גורם מדינתי אינו מרסן אותה ומעניש בחומרה את מבצעי הפשעים הללו. מי שמרים יד על יהודי דמו בראשו, אבל מי שאינו עושה דבר יש להגן עליו מפני האנרכיסטים.
"ובימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה".
