שלושה חודשים חלפו מאז נמצאה גופתה של תבל שבתאי, בת 22 ממודיעין, על הר ביפן, מספר ימים לאחר שעדכנה את אימה כי היא צפויה לטייל באזור ומאז נותק הקשר עימה. כעת חושפת האם השכולה, מלכה שבתאי, את המילים האחרונות של בתה, כפי שתיעדה את עצמה באותן שעות גורליות, ואת המסר שהותירה אחריה.
״אני לא יודעת אם אלה הרגעים האחרונים שלי, אבל אני לא רוצה למות. כל כך קר לי. אני בתוך סופת שלגים. אין קליטה. ואף אחד לא מחלץ אותי כבר יומיים. אני רוצה לחיות. אין לי הרגשה ברגליים. הידיים שלי רדומות. כל כך קר. אסור לי להירדם. אני בהזיות, כי לא ישנתי יומיים, כי אם אירדם, אני אמות. אני לא רוצה למות", אמרה תבל בסרטון שצילמה.
"אם אתם רואים את הטלפון הזה, דעו שהיו לי הרבה חלומות. בכל מקרה, אני לא מאשימה את עצמי. אני רק מקווה שיבואו לחלץ אותי. ואם לא חילצו אותי – תאהבו. תאהבו כמו שלא אהבתם בחיים שלכם. הייתה לי הרבה אהבה בלב. יש לי הרבה אהבה בלב, ואם אני לא אזכה לתת אותה יותר הלאה, בבקשה תעשו את זה אתם. אל תהיו עצובים כשאני מתה. פשוט תהפכו את השאיפות שלי לאהוב, לתת ולהיות טובה, לשאיפות שלכם. אל תעצרו את עצמכם. אם אתם מתגעגעים אליי, לכו לשתות שוט של טקילה ובירה שלמה, ולכו לעשות משהו אמיץ. משהו שלא הייתם מעזים לעשות קודם. משהו שפחדתם ממנו. זה מה שתעשו אם אתם מתגעגעים אליי. אני אוהבת את כולכם. בהצלחה".
השבוע סיפרה מלכה שבתאי, אנתרופולוגית במקצועה, למודיעין News על השבר הגדול עם מותה של בתה היחידה, וגם על המילים האחרונות שהפכו לצוואה. "תבל הייתה מודיעינית גאה, ובאמת חיה את חייה בעיר הזאת ותרמה כמיטב יכולתה לאורך כל הדרך ב'כנפיים של קרמבו', בתנועת נוער ובחיים חברתיים מלאים. היא אפילו הספיקה להגיד לי ממש שבועיים לפני שזה קרה, שהיא הייתה רוצה לחזור לגור בעיר הזאת כשהיא תקים משפחה בעוד חמש שנים במהלך הלימודים, ולגור בבית של סבא וסבתא שעדיין בעיר כדי לשמור על הרציפות".
את התיעוד של רגעיה האחרונים של תבל גילתה שבתאי זמן רב לאחר מותה. "חודשיים אחרי האסון הצלחנו לפתוח את הטלפון של תבל, ושם הייתה תשובה למה זה קרה לה. היא תיעדה בווידאו את היום האחרון שלה, שהתחיל בטיול של מסלול לא ארוך של 11 קילומטר. באמצע היום התחילה, באופן שלא היה ידוע מראש, סופת שלגים. היא נלחמה בסופה כמיטב יכולתה, הייתה מודעת לסכנה וקיוותה שיחלצו אותה. היא קיוותה שהיא תצליח להחזיק מעמד ולצאת משם לעבר מתחם אוהלים שהיה באתר, ולא חלילה להירדם ולהיכנע. יחד עם זאת, היא הייתה מודעת לחלוטין שיש תסריט פחות אופטימי שלא יחלצו אותה ושזה הסוף, ובווידאו האחרון, שהוא באורך של שתי דקות ו-14 שניות, היא אומרת את הדברים שהטקסט הזה חושף. ותוך דקה, תוך כדי הסרטון, היא גם מבינה שהסיטואציה היא כזאת שהאפשרות הקשה ביותר נמצאת לפניה, והיא עוברת להשאיר צוואה לחברים שלה ולכולנו. במילים האלו היא ממשיכה לעשות מה שעשתה כל החיים שלה – להפיץ אור ואהבה והגשמת חלומות, ולחיות באומץ ובתשוקה. ביומנים של תבל, שהגיעו אליי כולם, היא כותבת יותר מפעם אחת שצריך לחיות חזק גם בשביל אלה שלא זכו לחיות. בצוואה שלה היא מבקשת שנחיה גם בשבילה".
על השבר מאז האסון מוסיפה שבתאי כי "בתור מי שהביאה אותה לעולם, זה מאוד מטלטל. האהבה שלי אליה היא גדולה ואינסופית, והיכולת של אישה צעירה לאסוף את עצמה ולחשוב על מי שנשאר בעולם הזה היא מפעימה. אי אפשר לתאר את האהבה הגדולה שלה למי שהשאירה מאחור, ואת היכולת שלה להבין את הסיטואציה ולהשאיר משהו אחריה. זה מאוד עצוב לי שזה מה שהיא חוותה, אבל יש לי מעט מעט נחמה בכך שאלה היו החיים המדהימים שלה, באינסוף האנשים שהיא נגעה בהם, ובעובדה שהשנה האחרונה בחייה הייתה מלאה בחיים של אושר וחוויות חיים מדהימות".
"לשבעה הגיעו מאות אנשים מכל הארץ, וממודיעין הגיעו חברים שלה מהגן, גננות, מורים, המחנך המיתולוגי ומי לא", מוסיפה שבתאי. "הדברים האלה שתבל אמרה, והפקידה אותם בידי כדי לחלוק אותם בעולם, זה מה שהיא ביקשה. החברים שלה כל אחד מחפש בדרכו דרכים לזכור אותה ולהנציח אותה. אני בעצמי עוד לא נמצאת במקום הזה, אבל בוודאות אחפש דרך להנציח את מי שהיא הייתה ולהביא לעולם את מה שהיא השאירה. אלה דברים בסדר גודל קוסמי. קשה להכיל את כל זה".
.
