אז מה היה לנו? כלום ושום דבר. גורנישט (וזו לא שפת האם שלי). לעתים קרובות מדי נראה שהכל סתם. שאם הכימיה במוחו של אדם אחד אינה פועלת נכון בקצה אחד של העולם, אז בקצה השני, כלומר אצלנו, יש לנו למעלה מ-2,000 חיילים ואזרחים הרוגים ועשרות אלפי פצועים. ואתה שואל האם המחיר הזה היה מוצדק?

אנחנו, כרגיל, לא משתתפים במונדיאל שמשגע את העולם, ולמרות זאת הפסדנו בענק לאיראן. תוצאה שהיא על האפס. השמדנו/הרחקנו/דחינו/פגענו, ונראה שתוך זמן קצר הם יחזרו לעצמם עם אלפי טילים בליסטיים שכוח ההרס שלהם משתווה לפצצה גרעינית.

טראמפ התגלה במלוא אפסותו. האיראנים קרקסו אותו ויצאו כשידם על העליונה ויותר מחצי תאוותם בידם. הנשיא סובל מהפרעה חמורה של קשב וריכוז, עם אפס סבלנות למי שלא נענה לגחמותיו ומצדיע לו בכל שעה עגולה. "אם לא הייתי מתערב ישראל הייתה מושמדת", אמר לכל העולם. ישראל קיימת מאז שהוא הרטיב במכנסיים בגן חובה, והיא תמשיך להתקיים בזקיפות קומה גם אחרי שיחזיר את נשמתו לבורא.

לנשיא האמריקני אין שמץ מושג ירוק (ואין הכוונה לדולרים) בשפה שבה מדברים במזרח התיכון. הוא אפילו לא בפרק המבוא של השפה שבה מדברים באיראן השיעית ובמסגדים של הדאחייה ועזה. את השפה הזאת לא מלמדים באוניברסיטאות המובילות של הארוורד, קולומביה וברקלי.

אין לי ספק שטראמפ מעולם לא פתח את הקוראן או הקשיב למטיפים במסגדים של טהרן. האיראנים הפכו אותו לזוחל הכי טוב ביקום. מעולם לא הייתה זחילה מפוארת כזו של מנהיג בסדר גודל כזה כדי לחתום על הסכם שכולו כניעה והתרפסות.

הפארסה תתגלה כאשר ייחשפו פרטי ההסכם, שאפילו ראש ממשלת ישראל אינו יודע מה תוכנו. אנחנו מחוץ לחדר כאילו היינו מצורעים או הערת שוליים. הרי בנינו ויקירינו הם אלה שנטבחו, נרצחו ונהרגו. כיצד הגענו למציאות מטורפת שלמרות המחיר הנוראי ששילמנו מתקיים בנו המשפט התנ"כי: "עם לבדד ישכון"? אבל יש לפסוק המשך: "ובגויים לא יתחשב". כלומר, עלינו להתחשב ולסמוך רק על עצמנו, ולכן אם צריך לשרוף את הדאחייה אז שורפים, ואם צריך להרים את חיל האוויר כדי לפגוע משמעותית באיראן אז לו יהי.

אנחנו חייבים להיות בעד עצמנו. לטובתנו. וכדי שזה יקרה באופן האופטימלי, עלינו להתאחד. לשלב ידיים בינינו ולעמוד כאגרוף פלדה מול אויבינו המבקשים רק דבר אחד – את חיי כולנו, עד אחרון היהודים.