כאשר סגן מרדכי קדמון, תושב נוף איילון נהרג מפיצוץ רימון ברפיח ביולי אשתקד, אחותו, הודיה ריפקין-קדמון, הרגישה שהעולם חרב עליה. בתוך האבל הגדול הגיעו אליה כבר במהלך השבעה ארבעה "מלאכים", כלשונה, חברים בעמותת "האחים שלנו" שהציעו לה להגיע לפעילות של העמותה היחידה בארץ שדואגת לאחים שכולים.
השבוע סיפרה למודיעין News כי מבחינתה הם היו האור שבקצה המנהרה. כעת, לאחר שהפכה לפעילה מרכזית בעמותה, היא מנסה להושיט יד לאחים שכולים טריים נוספים ולסייע להם בהתמודדות המורכבת.
עמותת "האחים שלנו" הוקמה בשנת 2017 על ידי אחים שכולים ומתנדבים, מתוך רצון לבנות בית ושייכות, מקום ובמה לקהילת האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל ששכלו אח או אחות במלחמות ישראל עד היום. מאז השביעי לאוקטובר עלה באופן דרמטי מספר האחים השכולים, ובהתאמה התרחבה מאוד פעילות העמותה.
"העמותה הוקמה על ידי אליסף פרץ לפני עשר שנים", מספרת ריפקין-קדמון, "הוא הקים אותה אחרי ששני האחים שלו נהרגו. בישראל יש מעטפת להורים ולילדים שכולים, אבל יש פחות לאחים ולכן הוא הקים את העמותה. מה-7 באוקטובר העמותה נהייתה יותר רלוונטית".
על המפגש הראשוני עם חברי העמותה היא מספרת כי "הם באו לנחם, לספר ולהציע עזרה. זה מבחינתי היה ה'גיים צ'יינגר' של השבעה. אני זוכרת שראיתי אותם מחייכים וצוחקים ואמרתי לעצמי 'גם אני יום אחד אצליח לחייך'. נשארתי בקשר עם ארבעתם ועד היום הם אחים שלי לכל דבר. אנחנו מדברים בטלפון ונפגשים. מאוד התחברתי לכך שהם הולכים לשבעה לתת יד לאחים שכולים חדשים, והצטרפתי אליהם לשבעות. הייתי כבר בשלושים שבעות מאז שאחי נהרג. אני ממש מרגישה צורך לתת לאחים השכולים החדשים את המקום של שייכות ותקווה". לאט לאט התחלתי יותר ויותר להתחבר לעמותה, ואמרתי שאני רוצה לקחת חלק".
מאז אותם ימים ראשונים ולאחר שהצטרפה לעמותה, היא מארגנת מפגשים וסדנאות עבור האחים השכולים. "כשהאדמה נשמטת לך מתחת לרגליים השכול היא שפה שאתה צריך ללמוד. למשל, מישהו כתב 'שלושה ארגזים כחולים'. זה לא אומר כלום לאדם מהשורה, אבל עבורנו זו תמצית הטראומה, אלה הארגזים שמקבלים מהצבא וזה כל מה שנשאר לנו. זאת ממש שפה, ולכן חשוב לי לחבר אחים חדשים לשפה הזאת".
מה היתרון של הביחד הזה?
"כשמישהו הופך לאדם שכול, במיוחד בדרגה ראשונה, כולם מרגישים לך כמו חייזרים. החברים שלי הכי טובים בעולם מדברים על להכין אוכל, ואני, העולם שלי נגמר. וכשאת נמצאת עם קבוצת השייכות שלך את מרגישה שמותר לך לצחוק. הם באמת מבינים כי הם חווים בעצמם את הניתוק הזה ולא יברחו לך פתאום. אחת מדרכי ההתמודדות שלי היא הומור שחור, ויש כאלה שלא קל להם לעכל את זה. החברים שלי מהעמותה מאוד בעניין של הומור שחור. זאת שפה שלא כולם יכולים לדבר אותה, וזה פשוט מרגיש כמו בית ומרגיש נכון".
ומה את אומרת לאחים שכולים "טריים" שפוגשת?
"אני קודם כל אומרת להם 'אנחנו לא מכירים. אני איבדתי את האח שלי ורציתי שתדע שאתה לא לבד, יש הרבה כמוך. עכשיו זה נראה כמו סוף העולם, אבל אנחנו פה למתי שתרצו'. יש כאלה שחוזרים אלי ויש כאלה שלא, ואני ממש מכבדת. אנחנו משתדלים לשלוח להם מדי פעם הודעות ולהיות שם בשבילם. זאת כבר משפחה ענקית. המטרה היא לתת לכולם את המקום שלהם. לי אישית, בתור אחות שכולה טרייה, יש זיכרון מאוד טרי של איך שהם גאלו אותי מהחידלון".
