ערב יום השואה. העם והמדינה כולה מתכנסים בתוך עצמם. תחושה של עצב גדול נופלת על כולנו, והשאלה כיצד העולם נתן לאירוע הזה להתרחש עולה וצפה. ותשובה אין. אנחנו לא מסוגלים להבין כיצד עולם שלם המשיך לחיות את חייו כאשר מיליונים מובלים אל מותם בדרכים אכזריות על ידי בני אדם, שבפועל התחפשו לחיות אדם ללא קמצוץ של צלם אנוש.
אין חיה בטבע שדומה בהתנהגותה לדרך שבה נהגו הנאצים יימח שמם וזכרם כלפי היהודים, שחשבו שהם בטוחים בחייהם במדינה שבה צרכו תרבות וניגנו קונצרטים. מתברר שאין קשר בין תרבות לרוע ואכזריות. יכול עם להיחשב לתרבותי ובו בזמן להתנהג כבן עוולה וכנציגו של השטן עלי אדמות.
יום השואה מכניס אותנו לשבוע הקשה בשנה מבחינת הזיכרון הלאומי שלנו, שכולל את יום הזיכרון לחללי צה"ל ודקה אחריו התפוצצות של שמחה וגאווה לאומית של עצמאות, שחרור וגאווה שלא חווינו כעם אלפי שנים.
מדהים שלמרות היותנו מדינה עצמאית, חזקה צבאית וכלכלית, עדיין חיים בתוכנו 161,400 שורדי שואה שכ-40 אלף מהם חיים כבר שנים מתחת לקו העוני. זו תעודת עניות שלנו והאשמה מוטלת עלינו, על כולנו. יש למדינה עודפים של מאות מיליארדי דולרים, ולמרות זאת לרבים מהשורדים והניצולים אין חימום בחורף ואין כסף לתרופות וטיפולי שיניים. להיכן נעלמה הערבות ההדדית שבה אנו מצווים? היכן החמלה והלב היהודים?
תחשבו על זה שבכל יום שעובר למעלה מ-40 שורדים נפטרים. כן, זה הקצב. מדובר בקשישים המבקשים למות בכבוד, ולא תמיד אנחנו מאפשרים להם להיפרד מהעולם הזה במנוחה נכונה.
הערב ומחר נצפה ונשמע את סיפורי הניצולים. נזדעזע ליממה ואז נחזור לריב ולהסתכסך איש עם רעהו ונשכח את המורשת שהשאירו לנו מיליוני קורבנות השואה ועשרות אלפי חללי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, ובמאבק על חלקת האלוהים הקטנה שלנו בארץ אבות.
גם בשעות האלה מתרחש אסון אנושי באוקראינה, ושוב בגלל יחיד. בודד. איש אחד והעולם אינו פועל להפסקת הטירוף והסבל.
