האופנה החדשה השוטפת את העולם – להיזכר בהטרדות מיניות מהעבר ולשתף את כולם – מרתקת. אין מילה אחרת לתאר את רכבת ההרים הסנסציונית הזו, שיום אחד צוללת למקומות צהובים ומיותרים וביום שלמחרת גורמת לאנשים בכירים מאוד לשים את המפתחות וללכת הביתה.
החלק הראשון – הנמוך והמיותר – הוא כמובן הכי מצחיק. יש לי הרבה כבוד לסבלה של רוחמה קירשנר (שבשנת 1953 זלמן שז"ר קרא לה "מיידלע") ולזכרונותיה העגומים של ציפקה כהן (פליק מגנדי על טוסיק ימין בטקס פירוק הפלמ"ח). ובכלל – אין כמו סיפורים עסיסיים מפעם, שתמיד מתובלים בסוף במשפט כגון "ככה היה אז… לא ידענו שאפשר אחרת…".
גל הסיפורים האישיים (שרובם אינם עוסקים בהטרדה שהתגשמה אלא במצ'ואיזם וחוסר טאקט) מביא לתוצאה לא רצויה. זה נראה ומריח כמו כרטיס פתוח לכל נשות העולם "להוציא את מה שיש להן" וכששמים לפניך מיקרופון פתאום לכל אחד יש "סיפור" לחלוק עם הציבור. מצד שני – בלי הפלטפורמה הזו, איש לא היה לוקח פנס ומאיר את הפינות החשוכות-לכאורה בחייו של אדם כמו אלכס גלעדי. ביום הראשון היו סיפורי אלף לילה ולילה על "הצעות מגונות", ולמחרת כבר התייצבו לפחות שתי נשים ונקבו במילה המפורשת "אונס". שזה לא מצחיק בכלל.
הצליח לבנות. נראה שחלק גדול מאוכלוסיית העולם – שנתה נודדת עליה בלילות אלה. כל מי שאי פעם הלך צעד אחד רחוק מדי בדייט מסתכל ביראה על הטלפון ומפחד משוטר שידפוק באמצע הלילה על הדלת כשהוא מגובה בנרי ליבנה והדס שטייף. זוהי שעתם היפה, והשקטה, של אלה שהגליון שלהם נקי. לא עשיתי סקר מסודר וזו רק תחושת בטן, אבל אני חושב שהישנים טוב רבים מאוד. אולי אפילו מדובר ברוב.
