סדרת המקור של כאן 11 כבשה את טבלאות הרייטינג והשיח הציבורי, והביאה לראשונה את המראות והתחושות לתוך הסלון הביתי • שני תושבי מודיעין שנלחמו בחרמון במהלך מלחמת יום כיפור משחזרים את אותם ימים, ומסבירים מדוע הסדרה חשובה להם ולדור הצעיר
(צילום: באדיבות אברשה בורשטיין)
לפני כחודש עלתה למסך "שעת נעילה" – סדרת הטלוויזיה החדשה והאיכותית של כאן 11 – שלראשונה מאז אותה מלחמה קשה לפני כ-47 שנים שמה את המראות והתחושות בפריים טיים הטלוויזיוני, והכניסה את סיפורם של אותם חיילים שהיו שם היישר אל הסלון של מיליוני בתים בישראל.
אמנם מלחמת יום כיפור הייתה ונותרה המלחמה הכי "מדוברת" שלנו, זו שבלקחיה ופצעיה אנו עוסקים כבר כמעט חצי מאה, אולם מעולם לא היו מראות הקרבות והסיפורים האישיים נגישים כל כך לציבור הישראלי.
חזרנו השבוע אל שני תושבי מודיעין שהיו שם ולחמו בקרבות הקשים ברמת הגולן – אברשה בורשטיין, שהיה אז קצין הקשר של חטיבת גולני, ותת אלוף בדימוס יודק'ה פלד, מי שהיה מפקד גדוד 51 שהצליח לכבוש את החרמון עם סיומה של המלחמה.
למרות השנים שעברו והגיל המתקדם (בורשטיין בן 73 ופלד בן 80), את המראות והתחושות של שדה הקרב באותם ימים הם זוכרים היטב גם בלי להזדקק ל"שעת נעילה", אבל גם הם מברכים על שידורה.
בשביל הדור הצעיר
את בורשטיין "תפסה" המלחמה כשהיה בן 26, כאשר לאחר שש שנות שירות הוא יצא לאזרחות, אולם התפתה להצעת צה"ל לשוב לשירות קבע כקצין הקשר של חטיבת גולני. זה היה באביב 1973, חודשים ספורים לפני המלחמה. בלילה שלפני פרוץ הקרבות הוא בכלל היה בתל אביב, כשהוא מתכונן לקראת עצרת לציון 25 שנים להקמת החטיבה.
כבר צפית בסדרה?
"כן, בטח. קודם כל אני חייב להגיד שהלחימה בה אני הייתי לא הייתה בתוך המוצב. אני השתתפתי בניסיון הראשון לכבוש את המוצב בחזרה, ניסיון שכשל, ובניסיון השני שצלח. אני גם מכיר את מוצב החרמון משלב הבנייה שלו, עם המנהרות והמחילות וכל אלה, מזמן שירותי בפיקוד צפון. הסדרה איכותית, האמת. כולנו נוהגים לראות סדרות וסרטי מלחמה אמריקאיים, והנה סדרה שלנו שמאוד מושקעת. היא מעניינת ומרתקת גם למי שלא חווה את מה שקרה שם. אני מרגיש שיש בה אלמנט של אותנטיות".
מבחינת הדיוק בפרטים או התחושות?
"יש את הסצינה שהקצין מוביל את החיילים בתוך המחילות, עם היתקלויות בדרך, וזה ממש מרגיש שאתה משתתף בקרב הזה. ככה לפחות אני מרגיש. גם למי שהדברים לא בדיוק דיברו אליו והוא לא ידע על המלחמה והקרבות, זה בהחלט מקרב אותו לנושא ופותח איזה צוהר לעניין".
באמת אנחנו שומעים עכשיו שהדור הצעיר נחשף למלחמה בפעם הראשונה באמצעות הסדרה. זה דבר שחשוב בעיניך, כמי שהיה שם?
"חשוב מאוד. לשמחתנו, במידה מסויימת, מאז לא היו מלחמות כמו מלחמת יום כיפור והצעירים מכירים היום בעיקר מבצעים ברצועת עזה. אני חושב שבאיזשהו מקום, ואולי אני משתמש במילה בומבסטית, יש פה איזו מורשת של היכולת של חיילים ומפקדים לקחת אחריות ולהנהיג, שמאוד חשוב לשמר. ככל שמתרחקים מהמלחמה, יותר חשוב לקרב את הדורות הצעירים לדברים שחווינו כאן כחלק מהמאבק שלנו להיות כאן".
המלחמה נצרבה בתודעה הלאומית בעיקר בפצע נוראי, למרות שהיה כאן ניצחון צבאי מובהק. הדיסוננס הזה מציק ללוחמים?
"תשמע, מאחר שהמלחמה הזאת נמשכה מאוקטובר ועד אפריל 1974, עם השהייה במובלעת הסורית ועד שהחטיבה יצאה למנוחה, אז ברור שיש טראומה. קודם כל במובן של ההפתעה, וגם מבחינת הצטברות האירועים וההרוגים והפצועים. אז כן, יש בהחלט משקעים".
הסדרה ממחישה בעיקר את תחושת האימה מול סיטואציה צבאית שבעצם לא הכרתם לפני. כך זה באמת היה?
"אני חושב שבגלל שנתפסנו עם המכנסיים למטה, אתה נמצא במצב שאתה פועל באופן כמעט אוטומטי כדי לפתור בעיות ולהתמודד עם הדברים. אתה בכלל לא משפיע על האירועים, אלא נגרר. זו תחושה קשה כשאתה לא שולט במה שקורה. נזרקנו ישר לצפון רמת גולן, מוצבים נלחמים ואתה תחת אש, מיגים תוקפים את השיירה של החפ"ק שלך. זו לא סיטואציה שהכרנו קודם. היינו בתוך "בום".
ומה אתה מגלה על עצמך בתוך סיטואציה כזו?
"קודם כל, שיש לך כנראה כוחות שלא ידעת עליהם. אם זה כוחות נפשיים ואם זה פיזיים. כמו למשל בטיפוס לחרמון בניסיון השני. טיפסנו ממג'דל שמס ועד לגובה של אלפיים ומשהו מטר. זה קודם כל כוחות פיזיים, וכשמתחיל הקרב ונפצעים ונהרגים לידך, אתה מגלה גם את הכוחות הנפשיים. אתה בהחלט מגלה על עצמך דברים שלא ידעת. וגם אחרי זה, כשאתה ממשיך בשגרה, אתה מגלה את הכוחות שיש לך לעשות את זה. אלו דברים שאולי בלי המלחמה לא הייתי מגלה על עצמי".
כשאתה צופה בסדרה, אילו תחושות עולות?
"זה זורק אותך אחורה אל הדבר הזה, ואתה גם רואה וגם חווה. תוך כדי צפייה צצה לך בתת מודע החוויה האישית שלך שם. יש מן דואליות שמעלה הרבה מחשבות".
"אני עדיין בחרמון"
יודק'ה פלד התגייס לצה"ל בשנת 1960 ושירת כלוחם בסיירת גולני. במלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים ולאחר מכן הוביל את סיירת גולני בין השנים 1970-1972. לתפקידו כמפקד גדוד 51 של החטיבה, נכנס פלד רק יומיים לפני פרוץ הקרבות. לפני מספר שנים סיפר פלד בריאיון למודיעין NEWS: "הכרתי בגדוד רק שני אנשים, את הסמג"ד ציון זיו ואת סמ"פ מפקדה אהרון נחמיאס ז"ל. הייתי מייד אחרי מעבר דירה לכרמיאל, על ארגזים וקרטונים ועם תינוקת בת חודש וחצי, טסתי הביתה, התקלחתי ורצתי לגדוד להכיר את האנשים".
פלד לחם בראש הגדוד בקרבות הבלימה של הימים הראשונים ללחימה ברמת גולן, וב-8 באוקטובר הוביל כוח קטן במעלה החרמון בניסיון הראשון להגיע אל חיילי המוצב שנפל לידי הצבא הסורי. "עלינו ברגל לאורך הרכס שהיום ידוע כ'מעלה גולני', ממג'דל שאמס לכיוון החרמון הישראלי. היה זה יום קרבות עקוב מדם לכל אורך רמת הגולן, וביום הזה צה"ל הצליח במקומות משמעותיים לסלק את הסורים חזרה משטחנו לתוך סוריה. הקרב בחרמון היה חריף, גדוד 51 איבד שלושה לוחמים אולם צה"ל השיג באותו יום הישגים משמעותיים בחזית הצפון ועצר למעשה את השיטפון הסורי לכיוון הכינרת. אלא שהקרב המשמעותי יותר של הגדוד חל לקראת סוף המלחמה, כשבצה"ל הבינו שהכרחי לכבוש מחדש את החרמון".
ב-21 באוקטובר ניתן ליד הכפר מסעדה תדריך גדודי של מבצע "קינוח" לכיבוש החרמון. היה זה תחילתו של אירוע שייכנס להיסטוריה של צה"ל בכלל ושל חטיבת גולני בפרט, במה שנודע אחר כך כ"קרב החרמון". היה זה הקרב שסיים למעשה את מלחמת יום הכיפורים, כאשר לאויב הסורי לא נותר שום הישג קרקעי ברמת הגולן.
פלד הוביל את לוחמי הגדוד במעלה ההר, כשהם מצויידים במודיעין לקוי וחלקי בלבד. על פי החלטת פיקוד צפון תקפו פלד וחייליו דווקא מהכיוון בו נערכו הכוחות הסורים לבואם. "הכדורים שרקו מכל עבר, ארטילריה נופלת, רימונים מתפוצצים, לוחמים חברים נפגעים. תמונת הקרב אינה ידועה ללוחם, בוודאי לא במהלך הקרב. שדה הראייה בן מטרים ספורים. כל השאר כאילו לא קיים", הוא מספר.
באותו קרב נפצע פלד מכדור בחזה, כאשר הגדוד שלו מאבד לא פחות מ-41 לוחמים, בקרב שהפך לחלק בלתי נפרד ממורשת החטיבה. לפני מספר שנים כתב פלד על אחוות הלוחמים: "אנחנו, שהגורל זימן אותנו יחד בעת ההיא לקחת חלק בקרב הזה, ממשיכים לחוות אותו באופנים שונים בשנים שחלפו. כל אחד מאיתנו באופן אחר ושונה מחברו. כולנו לקחנו איתנו משם, וכולנו השארנו שם".
לאורך השנים שחלפו הוביל פלד ביקורי אזרחים וחיילים בחרמון, וסיפר שוב ושוב את סיפור הקרב. אולי משום כך הוא מספר כי הפרקים בהם צפה עד כה לא הציפו שוב את המראות, שממילא הולכים איתו כל השנים. "אני מבין שלכל מי שלא היה שם אז הסדרה הזאת באמת מעבירה את התחושות והתובנות, כל אחד ומה שהוא לוקח. מה זה עושה למי שהיה שם? עליתי לחרמון גם עם חיילים שהיו אתי שם, והייתי עולה גם עם כל מחזור של בא"ח גולני עד לפני מספר שנים, ואני עושה את זה לכבוד ולזכר הלוחמים שנהרגו ואלו שנותרו עימנו. אני בחרמון, אני לא צריך את הסדרה כדי להיזכר מה זה החרמון. בדרך כלל אני לא נענה לכאלו שמבקשים הרצאה או מפגש בנושא הקרב בחרמון, אלא אם זה יקרה שם על ההר עצמו".
עד כמה באמת הייתה תחושת אימה כפי שמשתקף בסדרה?
"תשמע, התחושות בימים הראשונים היו קשות, אין ספק. גם בגלל ההפתעה. בסופו של דבר, הלוחם הוא שמחליט באופן אישי להמשיך להילחם, להסתער, לפנות תחת אש חברים שנפגעו, לא לסגת. החיילים והמפקדים עשו את שלהם, למרות הכל".
