גלעד אולשטיין, שהיה חבר מועצה מטעם "שחר עושים חינוך", דווקא אופטימי מאוד בכל הנוגע לבני הנוער אבל מודאג מההורים

"מאז שאני נער, אני עובד עם בני נוער, כל חיי הייתי איש חינוך". כך פותח גלעד אולשטיין, מי שהקים לפני 20 שנה את המדרשה הישראלית למנהיגות חברתית מכינה קדם צבאית נחשון, את הראיון על העשייה החינוכית הענפה בה לקח ועדיין לוקח חלק ועל ילדותו לצד עננת השואה שתמיד הייתה שם כילד למשפחה  ניצולת שואה. גם בתחום הזה פעל אולשטיין רבות בכל הנוגע למסעות לפולין והדרכה שם. בכלל, את כל עשייתו הוא מקדיש לתחום החינוך הלא פורמאלי והוא מאמין גדול בנוער הישראלי.

"מאוד חשוב לי לעסוק ביזמות חינוכית בגיל ההתבגרות. זהו גיל מורכב מאוד, אבל בגיל הזה מגבשים זהות ומצפן פנימי של סולם ערכים. תמיכה סביבתית נכונה בגיל הזה יכולה ליצור גיבוש זהות אותנטי", מסביר אולשטיין את ההתעקשות שלו לעבוד עם בני נוער בתחום החינוך הבלתי פורמאלי. כל היוזמות בהן היה מעורב, כולל היותו חבר מועצה במודיעין בקדנציה הקודמת מאופיינות על ידי עשייה חינוכית: הדרכה בכפר הנוער הכפר הירוק, שליחות בסלוניקי, הקמת המכינה הלא דתית הראשונה לפני עשרים שנה, חמש שנים בהנהלת בית ספר יחד, ניהול קורס מדריכים לפולין ב"יד ושם" ופרויקטים מיוחדים עם הצבא. ותוך כדי הוא תמיד "סטודנט נצחי" ולומד כרגע לדוקטורט.

חרדים מהדתה

השליחות בסלוניקי הייתה מטעם ארגון הסטודנטים היהודי העולמי והסוכנות בשנים 1994-1997. אולשטיין: "המטרה הייתה ליצור חיים יהודים תוססים בקרב הנוער וההורים. חיפשתי במיוחד קהילה רחוקה עם שפה אחרת. זאת קהילה ש-97% ממנה הושמדו בשואה".

מה עשית שם במסגרת אותה שליחות?

"הקמתי שם מרכז חינוכי עצמאי שפועל עד היום. עד אותו רגע החינוך היהודי היה תלוי בשליחויות והרעיון היה להפוך אותו לעצמאי. דווקא השליחות הזאת עיצבה את התודעה של החוסר העצום בזהות יהודית בחינוך הממלכתי בארץ".

גלעד אולשטיין.  "הקמתי את המכינה על מנת ליצור סוכני שינוי" (צילום אינגריד מולר)

אולשטיין, שמשך בעבר אש כשטען שאין מספיק דיון סביב הנושא היהודי בחינוך הממלכתי, מתעקש להסביר ש"לא מדובר באמונה דתית וחינוך לצוות, אלא בזהות יהודית. כשמדברים על זהות יהודית, אתה חייב לדעת משהו על יהדות. אני עוסק בידע ולא באמונה".

יש הרבה שלא יסכימו איתך, שנזהרים מתכני יהדות בחינוך הממלכתי.

"אני חושב שהבעיה היא שאנחנו לא מכירים את הסיפור סביבו נבנית זהות יהודית. אי אפשר לבנות זהות ללא הבסיס הזה. החרדה של ההורים בממלכתי מנושא ההדתה נובעת בעיקר מהדרך שבה זה נעשה. צריך לזכור שגם ההורים כבר התחנכו במערכת ממלכתית עם חינוך יהודי מועט. חוסר הידע גורם לניכור ופחד. מצד אחד ברור ש'הרחם' של הזהות היהודית היא הדת היהודית. אולם, ברור שבמיוחד בחינוך הממלכתי כל אחד צריך לבחור באיזה חבל טבור הוא מחובר לסיפור הזה – האם לאומי? האם דתי אמוני? האם תרבותי? העניין הוא שבממלכתי הוא אינו רוכש מספיק ידע כדי לבחור ולכן מה ששולט זה הניכור והפחד. האינטרס צריך להיות של ההורים, כי בפיתוח הזהות במיוחד בגיל ההתבגרות כאשר אין ידע, חודרות תופעות שליליות שעשויות להוביל לפיזור או קיבעון של זהות אישית".

בעקבות רצח רבין

נושא הזהות היהודית זה בא לידי ביטוי גם בעצם הקמת המכינה הקדם צבאית נחשון לפני עשרים שנה. "80% מבני הנוער במכינה אינם דתיים, אבל כולם חווים חוויה של שבת יהודית. מתקיימת תמיד קבלת שבת ותפילה ביום ששי. הרעיון הוא שתהיה הכרות עם השבת, שיהיה דיון סביב זה".

למכינה הקדם צבאית יש שלוש שלוחות בשדרות, שובל ומצודת יואב. בכל מכינה לומדים מעל 50 בנים ובנות, מדובר באוכלוסייה הטרוגנית כולל בני נוער ממדינות אחרות. מדובר בבני נוער שדוחים את הגיוס הצבאי בשנה ולומדים במשך שנה מאוד אינטנסיבית בתנאי פנימייה. לטענת אולשטיין ישנו ביקוש רב להתקבל למכינה: "קיימת עלייה מטאורית של ביקוש והמכינות לא יכולות לקבל את כמות הפונים. מי שמגדיר את מכסות דחיות השרות והתקנים הם משרדי החינוך והביטחון. אוכלוסייה רבה של נוער יוצאת מאוכזבת ומתוסכלת. העלייה  בביקוש נובעת מהכרות רחבה עם התופעה המאפשרת מימוש של הערכים אתם גדלו ועליהם התחנכו, וכחלק מהכנה לצבא ולחיים".

מהם התכנים המרכזיים  של במכינה?

 "עוסקים הרבה במנהיגות, יהדות, ציונות, הכנה לצבא ופעילות תורמת לקהילה כמתנדבים. בני הנוער מזהים בזה מן הכנה לבשלות בחיים ובצבא והם מגיעים למכינה מוך רצון לפתח ערכים פנימיים".

מה הביא אותך להקים את המכינה?

"המכינה קמה מתוך השבר הגדול בחברה הישראלית בעקבות רצח רבין לפני כן היו רק מכינות קדם צבאיות דתיות לבנים בלבד. מהבחינה הזאת מכינת נחשון הייתה חלוצה. כיום כ-6000 בני נוער בארץ דוחים את הגיוס על מנת ללמוד במכינות קדם צבאיות ויש ביקוש עצום. אנשים מזהים בזה סוג של כרטיס כניסה לחברה הישראלית. הכלי החינוכי הוא בעצם המוטיבציה של בני הנוער. הם כל בוקר בוחרים מחדש. לומדים כל יום מ8 בבוקר עד 11 בלילה".

בסיור בפולין עם בני הנוער (צילום פרטי)

התהליך החינוכי המרכזי במכינה לדבריו הוא החשיפה לחברה הישראלית, תוך כדי חיזוק הביטחון העצמי ויכולות חברתיות: "החניכים הרימו קייטנות בבית שמש, שדרות וקרית גת. נער שיוצר אירוע כזה ומנהל אותו ברור שיצא עם ארגז כלים מאוד משמעותי לחיים, אחריות חברתית, רגישות, אכפתיות, הסתכלות על הסביבה, הכרה עם החברה הישראלית. כל נער ונערה פוגשים אנשים מכל הקשת: חרדים, אנשי ציבור, חברי כנסת ושרים, ארגוני זכויות אדם, עושים שבוע ביהודה ושומרון ועוד.

הקמתי את המכינה על מנת ליצור סוכני שינוי, מנהיגות בחברה הישראלית וזה יכול להיות בתור אנשי חינוך או ציבור. בקרב הבוגרים יש אנשים שיוצרים יוזמות חינוכיות חדשות, דוגמת 'להעביר את זה הלאה'. מקים ברנקו וייס רמלה הוא מבין בוגרי המכינה".

מאיפה חיידק העבודה עם הנוער?

"האמת היא שבצעירותי נרשמתי ללימודי הנדסת אלקטרוניקה וחשמל באוניברסיטת תל אביב ואחרי המפגש עם הנוער בכפר הירוק, שם עבדתי בפנימייה, ויתרתי על הלימודים האלה. החלטתי ללכת על חינוך. אני הבאתי את המחזור הראשון של נעל"ה ממינסק ועמדתי על הבמה בשדה התעופה ליד רבין כשאמר 'אין מפעל יותר נעלה מנעל"ה".

ילדות בחוף השנהב

אולשטיין עוסק רבות גם בנושא השואה. הוא מדריך קורס מדריכים למסעות לפולין ב"יד ושם" ומלווה משלחות של בתי ספר וכוחות הביטחון לפולין. ייתכן וההשקעה הרבה שלו בנושא מקורה בהיותו בן לניצולי שואה. "הוריי היו בגטו לודג' ונשלחו לאושוויץ. אחרי המלחמה, הם ברחו מפולין על אוניית מעפילים, נזרקו לקפריסין ולאחר מכן עלו לארץ והקימו משפחה בת ארבעה ילדים".

אולשטיין עצמו לא נולד בארץ, אלא באפריקה, בחוף השנהב, כשהמשפחה שהתה שם בשליחות ההורים. "אני הבן הצעיר מבין ארבעה אחים, הבכור מבוגר ממני ב- 18 שנה, כך שאף פעם לא גרתי וגדלתי איתם באותו הבית" נזכר אולשטיין. "בבית אבא שלי תמיד היה אומר שאני מיוצר בארץ ומורכב באפריקה. הוריי נשלחו על ידי הממשלה ללמד את האפריקאים להשתמש בציוד משוכלל שנשלח מארה"ב. השטח שבו נולדתי היה של שבט באולה. אני זוכר שהייתה לי שם נני. לא זוכר ממנה הרבה אבל כן זוכר שהיא הייתה עוזרת לי להחביא את האוכל שלא רציתי בלי שאימא שלי תראה. היא הייתה מטפלת בי, למרות שאימא שלי לא אפשרה לה הרבה. הייתי הילד הקטן שלה והיא דאגה לי ופינקה אותי מאוד. במשפחה כינו אותי 'הנסיך' גם מפני שאני בן הזקונים וגם מפני שהיא הייתה מקלחת אותי בבקבוקי מים של "אוויאן" – מים מינרלים שבזמנו היו מאוד יקרים, ורק בני מלכים יכולים להרשות לעצמם פינוק כזה, היא פחדה שאני אדבק במחלות. הייתי באפריקה עד כיתה א'.

איך החוויה הזאת תרמה לך?

"גדלתי במערכת חינוכית של הישראלים השליחים. החברים שלי היו בעיקר בני שליחים אחרים ונחשפתי לאוכלוסיה צרפתית ואפריקנית. בדרך זו נחשפתי למורכבות של חיים במסגרות חברתיות מורכבות.

"לאחר השליחות ההורים שלי חזרו למושב אמירים בצפון, בו הם גרו גם לפני השליחות. בכיתה ו עברתי ללמוד בתנאי פנימייה בקיבוץ סאסא לא רחוק מהבית. בהתחלה לא היה קל בקיבוץ. הייתי הילד היחיד שלא היה בן קיבוץ ושלא היו לו הורים בקיבוץ. אני זוכר שפעם ברחתי מהקיבוץ בחזרה הביתה. הלכתי ברגל. כולם חיפשו אותי והיו לחוצים מאוד. כשהגעתי לבית הוריי אבא שלי חיכה לי. הוא אמר לי שההחלטה לעבור הייתה שלי ואני צריך לחזור עכשיו לקיבוץ ולסיים את השנה. וכך באמת חזרתי לקיבוץ וסיימתי ונשארתי שם עד אחרי הצבא. בקיבוץ שיחקתי בקבוצת כדורסל ואפילו הייתי שופט בליגה, ניגנתי בתזמורת בגיטרה בס והדרכתי בתנועת נוער. כמו כן עבדתי בענף החשמל וגם קצת בביטחון. בכיתה י' פרצה מלחמת שלום הגליל ואז החלפתי את החשמלאי של הקיבוץ, כי החשמלאי התגייס למלחמה. הייתי מאוד פעיל. קראו לי תמיד 'מר אחריות' כי הייתי לוקח על עצמי פרויקטים רבים. לאחר סיום הלימודים עשיתי שנת שרות בפרויקט שכונות מצוקה בדרום תל אביב. זו הייתה שנה מדהימה" .

איך היה לגדול כילד להורים ניצולי שואה?

"לפני המלחמה אמא שלי הייתה דתיה. הם סיימו את המלחמה קומוניסטים. אמרו לי 'בבית הזה לא תצטרך לצום'. היא ממש שינתה את הזהות שלה בעקבות המלחמה. היא התחילה את המלחמה בגיל 12 וכל משפחתה נספתה. בבית לא דיברו על השואה. רק בכיתה ד' הבנתי למה אין לי סבתא. אצלנו ביום השואה בבית היה יום חשוך. זאת אומרת ההורים תמיד אמרו: 'לא רואים טלוויזיה לא שומעים רדיו, מהסיבה שאנחנו סבלנו ואתם לא צריכים לסבול יותר'. רק אחרי מותה של אמי מצאתי חוברת בה כתבה את הסיפור שלה שהקדישה לי. אני גם מערב את הסיפור המשפחתי במסעות שלי לפולין".

הראיון עם אולשטיין נערך לאחר חזרה ממסע כזה, יחד עם בנו, מסע שיצא מטעם תיכון יחד במודיעין. "אני תמיד מצטרף למסעות של בית ספר יחד פעם בשנה. בפולין ביקרתי יחד עם בני בבית של אבא שלי בגטו, בקבר של אמא של אמא שלי ובקבר של מי שהציל את אמי. זאת הייתה סגירת מעגל בתור מדריך בפולין, יחד עם הבן שלי וזה היה מאוד מרגש. מ-1994 אני מסתובב במשעולי פולין כשהמשלחות הראשונות היו מסלוניקי. עשיתי קורס ב'יד ושם' ואני מדריך במשלחות נוער ושל כוחות הביטחון. במשך ארבע שנים ניהלתי את קורס מדריכי פולין ב'יד ושם'".

הסיפור של הוריי

"התהליך החינוכי במשלחות לפולין חייב להיות לא פחות ממצוין על מנת להשיג את המטרה", מדגיש אולשטיין. "אחרת עדיף שלא יצאו. פירוש הדבר – הקנייה רצינית שהיא משמעותית ורלוונטית לנוער, תוכנית מסע וצוות חינוכי מתאים. בעיניי הדמויות החשובות ביותר במסע הם המחנכים. המדריכים הם רק פלטפורמה. וחייבים לשים דגש על סיכום המסע. אני מערב את הסיפור המשפחתי במסעות לפולין ונוצר חיבור מיוחד עם הילדים שלי שיצאו אתי, כל אחד במסע אחר".

מה הכי מעניין אותך בכל הנושא של השואה?

"לי פחות חשוב מכניזם הרצח, יותר מעניינים אותי הסיפורים האישיים של הנרצחים ומה הקשר שלנו אליהם. לדעת מי הם היו כבני אדם. אחרת על מה בוכים? בפולין אנחנו עושים גם מסע אל הזהות היהודית, אבל גם עוסקים בדילמות ערכיות, שאלות לגבי החלטות משמעותיות בצבא. המסע עוסק במימד האנושי אוניברסאלי".

אתה חושב שיש קשר בין העיסוק שלך במסעות לבין היותך בן לניצולי שואה?

"אני נוסע לפולין כי אני מרגיש מעין תחושת שליחות למען אלה שהנושא מעניין אותם מבחינה היסטורית וערכית. תחושה זו כנראה מתעצמת יותר מאז מות הוריי. המסע הראשון שנסעתי כמדריך פתח מעט את הדברים כשהראשון שדיבר היה אבא שלי, אמא שלי לא דיברה על זה בכלל. אבא שלי פתאום אמר לי 'אני מוכן לדבר!' רצתי, חיפשתי מצלמת וידאו כי עוד לא הייתה לי, הפעלתי והוא פשוט דיבר שלוש שעות. אמא שלי נכנסה מהמטבח, הציצה, ברחה, בכתה, חזרה ושנים אחר כך עדיין לא דיברה. זה גם מה שדירבן אותו לנסוע אחר כך איתי ועם המשפחה לפולין. הפעם היחידה שאמא שלי נסעה לפולין הייתה לאחר עשר שנים, כשמצאנו את הקבר של אמא שלה ושל אחותה. הסיבה שהיא  הסכימה לנסוע הייתה שכשהייתה ילדה, לא הייתה הלוויה לא לאמא שלה ולא לאחותה לכן רצתה לסגור מעגל. היא לא הסכימה כמו אבא שלי לגשת לבית שלה ולמקומות ילדות, אלא רק לראות את הקברים. אני זוכר שלפני כמה שנים אמא הגיעה יום אחד בהתרגשות ואמרה 'נזכרתי במשפחה. רואה אותם מול העיניים'. מסתבר שאמא שלי נהגה כל בוקר לשמוע רדיו.  היה לה מאוד קשה כל הזמן עם חיילים נפצעים, היא בכתה כאילו הם הילדים שלה, עד שהחלטנו שחייבים לשנות קצת את הסיפור הזה, והצלחנו לדחוף אותה לשמוע מוזיקה ביידיש. ויום אחד היא שמעה את השיר 'שיבנה בית המקדש' ונפתחה לה תמונה של המשפחה שהיא עומדת במעגל ביחד עם אביה וכל משפחתה. השיר עורר בה זיכרון מאוד חי. כשהייתה ילדה לא הבינה את המילים של השיר בעברית והפעם כשהיא שמעה את השיר זה העיר לה את הילדות מחדש. היא חיפשה את דודו פישר בנרות כדי להודות לו, כתבה לו מכתב והוא דיבר איתה.  ההחלטה שלי להפוך למדריך משלחות לפולין הייתה מאוד משמעותית לי. אני רואה שבכל נסיעה אני לומד יותר ויותר על המשפחה שלי. אני מדבר ומספר את הסיפור של הוריי". אולשטיין מקשר בין נושא החינוך לשואה: "יאנוש קורצ'אק הוא עבורי מודל לחיקוי או איזשהו אב רוחני. הוא טבע את המושג 'שלתקן את העולם פירושו  לתקן את החינוך' כלומר אם המנהיגים שלנו והמפקדים בצבא יקבלו את אותו נוער שחינכנו בצורה ראויה אז העולם ייראה אחרת, ואני מאוד מאמין בזה. הייתה לו גם גישה מאוד הומניסטית ומשתפת את הילדים ואת הנוער. אולם, צריך לזכור שלצידו הייתה סטפה וילצ'נסקה, מחנכת גדולה בדורה".

מבוגרים לא רלוונטיים

אולשטיין לא מסתפק בתואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני בניהול ומנהיגות חינוכית ושוקד היום על דוקטורט בנושא גיבוש המצפן הפנימי בגיל ההתבגרות. "אני מנסה לבדוק האם תמיכה של הצוות החינוכי ושל הורים במצפן הפנימי כלומר חקירה וקשב פנימי אכן תומכת למחויבות בתחומים השונים. הכוונה בקשב פנימי היא ליכולת להחליט בעצמי, ללא השפעות הסביבה. החוכמה בהורות היא לתת לילדים לבחור. יחד עם זאת גבולות נותנים לנער ביטחון".

איך אתה מתרשם ממצב החינוך?

"חינוך זה לא דיבורים. צריך לראות תוצאות בשטח. במודיעין יש צוותי חינוך מעולים. אבל להורים יש המון כוח והם מחלישים את המערכת. למשל בנושא הגבולות, הם נותנים יותר גיבוי לילד מאשר למחנך. אם הורים שבוועדי הורים יתנו גיבוי מהותי לצוות החינוכי ויאפשרו לו לפעול, התוצאות יהיו שונות".

"היום מבינים את חשיבות הכנסת החינוך הבלתי פורמאלי לחינוך הפורמאלי", ממשיך אולשטיין להסביר. "הכוונה היא להכנסה של תנועות נוער, מסע ישראלי, המסע לפולין, התנדבות. צריך להעצים את החינוך הפוליטי והחשיפה לחברה הישראלית דרך מפגשים ושיתוף התלמידים".

"אבא שלי פתאום אמר לי 'אני מוכן לדבר!' " (צילום אינגריד מולר)

כמי שהחינוך הוא בדמו, ישב אולשטיין במועצת העיר בקדנציה הקודמת כמספר שתיים של מויש לוי שהחזיק את תיק החינוך בסיעת "שחר עושים חינוך". "אחד הדברים שיזמתי היו הדלקות נרות לחיילים עם כיבוד ושי, משהו שקיים עד היום. העברתי החלטה במועצה לגבי הטבות לאנשי מילואים ומילגות לתלמידים במסע לפולין שהביאו להגדלה משמעותית של מספר בני הנוער שיצאו. ראיתי בהשתתפות במועצה התנדבות למען הקהילה. אני איש חינוך ופוליטיקה מעניינת אותי כל עוד היא קשורה לעשייה חינוכית".

מה דעתך על בני הנוער של היום?

"אני מאוד אופטימי בכל הנוגע לבני הנוער. אני דווקא מוטרד מאתנו, המבוגרים. כשאומרים 'הנוער של היום' זאת התוצאה של החינוך שלנו. אם אנחנו מתגאים בהם או מקטרים על המצב, אז כדאי להסתכל במראה. הרבה פעמים אנחנו, המבוגרים, לא מצליחים להיות רלוונטיים. הילדים האלו רצים עם הטכנולוגיה ותחושת החופש וזה מאיים עלינו. התפתחות הטכנולוגיה יצרה חשיפה מטורפת לתכנים שונים. אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה.

נושאים רבים ומגוונים מעניינים את הנוער היום, בזכות החשיפה האין סופית לתחומי עניין מאוד הטרוגניים. כמובן שהוא עסוק מאוד בתחום החברתי, הלימודי, במוזיקה, ספורט ועוד.

אולם, אם ננסה להתמקד מעט, מעניין אותו פיתוח הזהות האישית והלאומית שלו: הוא מנסה להבין את עמדותיו, מטרותיו, לגבש סולם ערכים ונורמות בנושאים שונים כגון: זהותו הפוליטית, זהותו היהודית ונושאים שקשורים לבחירות שונות לגבי שירותו הצבאי".