חוה אלברשטיין – "ואיך אצלך"
אֵבֶל נתפס על ידי הדת והחברה כזמן של עצב מרוכז, תקופה שבה אדם צריך לכאוב על מי שאבד. ההלכות של השבעה והתגובות מהחברה בתקופת האבל עושות הכל כדי לא להשאיר אדם לבדו באבלו. רק שמי שחווה אובדן של אחד מהקרובים לו יודע שזאת לא הדרך היחידה. האבל הוא בראש ובראשונה אישי, יש לו את הזמן שלו ושום ניחום אבלים או פרחים לא יכולים לשנות זאת. הרגע היפה הוא, שבצורתו שלו, האבל מגיע להשלמה בדרכים מיוחדות. יש המוצאים את עצמם עושים דברים שלא עשו מעולם ויש מי שחוזר דווקא למה שהוא עושה הכי טוב. חוה אלברשטיין בחרה בדרך השנייה.
אלברשטיין כבר יצרה מעל לשישים אלבומי אולפן, הופעות והוצאות מיוחדות. את כל זה היא הספיקה בארבעים וחמש שנות קריירה שבמסגרתן מיצבה את עצמה כאחת היוצרות החשובות במוזיקה הישראלית לדורותיה, כאשר היא נעה בין רלוונטיות לבין תחושת נוסטלגיה עמומה. התפיסה שלה אצל הקהל הישראלי היא דבר שהיא לא מתחמקת ממנו, אך גם לא נותנת לו להשפיע על הבחירות שלה.
אולי לכן היא גם בוחרת לחבר בין הקריירה הענפה שלה לתקופת האבל שהיא חווה לאחר פטירתו של בעלה, הבמאי נדב לוין, לפני שלוש שנים. שני האלבומים שהוציאה מאז לא נגעו בנושא מכיוון שהראשון, "ברוך הבא", נכתב לפני מותו והשני, "ילדת טבע", הוא אלבום שירי ילדים. באלבומה החדש היא לא מתעלמת מהנושא הכואב וצוללת לעומק האבל באופן הכי אישי, וגם הכי אנושי, שניתן לבטא במוזיקה. וכמה טוב שניתן לבטא את התחושה המוזרה הזו במוזיקה.
"ואיך אצלך" הוא אלבום מבריק בכל פרמטר. אלברשטיין אספה סביבה קבוצה קטנה של יוצרים, מעט כותבים קרובים ומעט מלחינים מצויינים (בין היתר, שמואל שחר, יצחק פטישי וערן ויץ) שהתחברו לאווירה המוזרה שהאלבום הזה מוצג בה, סוג של מר-מתוק אמביוולנטי שמשאיר סימני שאלה חשובים לאורכו. בעדינות רבה שרה אלברשטיין על האובדן מבלי להתייחס אליו ולו לרגע כמשהו בנאלי אך גם לא כדבר מה קוליסאלי. ברור לה שזה קשה ואכזרי, אך באותו הרגע גם ברור לה שזה חלק מהותי מהחיים.
אחד מהאחראים החשובים על האופן שבו האלבום מציג את המוזיקה הוא מפיק האלבום תמיר מוסקט. הבחירה בו, מפיק שעובד עם יוצרים הרבה יותר צעירים (בילויים, בלקן ביט בוקס ותומר יוסף) מאפשרת לאלבום לקבל לא רק נופך עדכני וסאונד רענן, אלא גם נותן את הבמה לרעיונות מוזיקלים שמתכתבים עם המילים, לעיתים מחזקים אותם ולעיתים מתווכחים איתם, אך בכל שיר ושיר משלימים את התמונה.
אלברשטיין הצליחה באלבומה החדש לתפוס באופן נדיר את תחושת האבל. יש בו רכות רבה, הבנה וגם ריחוק מסויים. ההפקות השמחות לעיתים של מוסקט מפתיעות ומרשימות, בעיקר באופן שבו הם מעמידות את שירתה של אלברשטיין באתגר, שבהן האחרונות בהחלט עומדות. התרגום ל"בלוז הלוויה" של אודן, ההפקה הפאנקית של "כרגע זה נראה לא טוב", הקינה הספרדית שב"יצאתי למרפסת" לא מאפשרים לאלבום לשקוע לדיכאון, משאירים מוזיקה על זמנית שלא מתחשבת ב"חווה של פעם" ולא בזו של היום. כל מה שנשאר זו אלבום מופתי, כן ואישי מאוד.
