ההפתעה שצפויה למאזיני בלאק רבל מוטרסייקל קלאב (להלן, BRMC) לא מתגלה במהרה. כך הם אוהבים לפעול. בעזרת מצג שווא מוקפד החל מהשם ועד הסטיילינג, מציגה השלישייה סוג של סטיגמה מושרשת מסרטי אופנוענים כ"אדם בעקבות גורלו", כולל עם המוזיקה הכוחנית והגיטרות הרועמות. רק שזו כאמור, הטעיה. הטעיה מתוחכמת ומתוכננת היטב. הרכב שכזה לא ממהר לחשוף את הקלפים שלו אלא מצביע ימינה ומבצע מהלך משמאל.
Specter At The Feast הוא אלבומם השביעי, כך שמי שעוקב אחרי החבר'ה מסן פרנסיסקו לא אמור להיות מופתע שהשירים ארוכים יותר מהצפוי, ושהתכנים אפלים ועמוקים בהרבה מהסטיגמה. מה שכן מפתיע, גם באלבום השביעי, הוא שהלהקה השתחררה לחלוטין מהמאבקים לחקות הרכבים מצליחים יותר כסטרוקס או הרכבים שהשפיעו עליהם כדה ג'יזס אנד מארי צ'יין. הם BRMC ולא אחר.
אולי הדבר המשפיע ביותר על האלבום הזה, גם אם לא הבולט ביותר, הוא מותו של מייקל בין, המפיק, המנטור וסוג של אב לחברי ההרכב. למעשה, לבסיסט ההרכב הוא גם היה אב ביולוגי. לפיכך, האלבום מתפקד כמכתב פרידה מוזיקלי שמחזק את המורשת של בין בעזרת המוזיקה בנו וחבריו, סגנון מובהק שהוא בעצמו היה מעורב בגיבושו הארוך. מהבחינה הזו, זה אלבום שלוקח את הסאונד הברור של ההרכב ומהדק אותו ליצירה שלמה ומצויינת שמחזיקה אווירה כמו שהיא מנהלת עניין – בכשרון רב.
בעזרת משחקי דיסטורשן, ג'אם פסיכודלי או ריפ מהפנט שרץ על רקע השיר בונים חברי הלהקה שפה פרטית שעוברת באופן חד למדי למאזין ומצליחה לחבר למצב התודעתי של ההרכב, לא משהו שמח אגב. האלבום נכנס עמוק לנימי המאזין ומסרב לשחרר אפילו לרגע קל מהשירה החלומית שמצליחה לרפרר לקורט קוביין וטום יורק כאחד.
נדמה שאחרי 12 שנות פעילות, ההרכב כבר מבין שהוא לא הולך להיות הצלחה גדולה. התדמית המטעה כנראה תשאיר אותם תחת תיוג "להקת רוק" ג'נרי, אבל העומק הרב שלהם יחבר כל מאזין עם אוזן סקרנית לאבד את עצמו בתוככי האלבום, ממש כשם השיר הסוגר. בין רעש מאורגן לשירת מלאכים יש חיבור מבריק, והוא מתחבא תחת שם פשוט וכן, קצת טפשי. מועדון מורדי האופנוע השחורים הוא דווקא אחלה מועדון להיות חבר בו, כל עוד צולחים את מבחן הכניסה המטעה.
Black Rebel Motorcycle Club – Specter At The Feast
