מעורר קנאה ותחושה של בושה לחשוב שמדינות הרחוקות מאוד מאיתנו מכל בחינה צלחו את הנגיף בניהול נכון ובמשמעת אחראית של אזרחיהם
בושה וחרפה לראשי המדינה ומערכת הבריאות, וגם לנו האזרחים, שחזרנו לנקודה שבה שוב מדברים על הטלת סגר כללי. בבחינת אין יוצא ואין בא. לאחר המאמץ האדיר שעשינו כדי לנצח את הווירוס במערכה הראשונה, דומה שהמאמץ היה לשווא ואנחנו נסוגים לנקודת השפל שבה היינו.
מעורר קנאה ותחושה של בושה לחשוב שמדינות הרחוקות מאוד מאיתנו מכל בחינה צלחו את הנגיף בניהול נכון ובמשמעת אחראית של אזרחיהם. ביוון כבר מרימים כוסות של אוזו לחיי הניצחון על הקורונה ובאוסטריה, שהלכה איתנו עקב בצד אגודל, כבר שכחו מהנגיף וחזרו לחיים שפויים כמו לפני הנגיף.
כיצד זה קורה לנו פעם אחר פעם שמצד אחד אנחנו מעצמת סטארט אפ עם ראש יהודי חכם על הכתפיים ומהצד האחר אנחנו מקבלים החלטות המתאימות יותר למנהיגי חד קרן בנידחות שבמדינות אפריקה.
במקום להיות עכשיו על מטוסים שלוקחים אותנו ליעדי חופש אנחנו שוב מתבוססים באלכוג'ל, מסכות ושמירת מרחק. שילבנו ידיים, צייתנו להוראות המחמירות, הדברנו את הנגיף וחשבנו שניצחנו, ואז התברר שהחגיגה הייתה מוקדמת מדי ושחוסר המשמעת שלנו והיעדר היכולת הבסיסית לניהול המשבר של ההנהגה המפוזרת שלנו היו כר נוח מאוד לקורונה לשוב ולהתפשט.
אנחנו מדברים קורונה אבל החורבן הכלכלי שנוגע בכולנו הוא הרבה יותר חמור וקשה מהנגיף וזוהי רק ההתחלה. לצערי, התחזית האפוקליפטית לגבי היקף האבטלה של למעלה מחצי מיליון מובטלים קבועים שיהיו איתנו לאורך זמן מתממשת לנגד עינינו. זו בעיקר תהיה אבטלה של צעירים בתחילת חייהם הבוגרים שיחוו אולי לראשונה בחייהם התמודדות אמיתית מהי. צעירים שבמקום לעוף לשמיים עם החלומות שיש להם יאלצו לחזור להתגורר עם אבא ואמא ולחשוב על כל שקל שיוציאו מהכיס.
לצערי, אנחנו בחלום רע. אלא שלא מדובר בחלום אלא בסרט טראגי המתממש לנגד עינינו ובכל יום מפיל חללים כלכליים ומכניס למעגל המצוקה אלפי משפחות עם עבר מצוין, הווה קשה אבל ללא עתיד וכמעט ללא תקווה לפחות לשנה הקרובה.
מה נותר לנו לעשות? לאסוף את עצמנו, לשמור על מקום העבודה מכל משמר ולמובטלים לקחת כל מישרה כדי להשאיר את הראש מעל המים ולשמור על הכבוד ותחושת הערך.
