כשמסתכלים ב"מבט על" מגובה של 30 אלף רגל המדינה נראית "סבבה אגוזים", אבל ככל שעושים זום אין לתוך החברה הישראלית מתגלה תמונה עגומה

כשמסתכלים ב"מבט על" מגובה של 30 אלף רגל המדינה נראית "סבבה אגוזים" אבל ככל שעושים זום אין לתוך החברה הישראלית מתגלה תמונה עגומה אם כי נסבלת נכון לעכשיו. לכאורה נראה שמאז הקמת המדינה עם 600 אלף תושביה מצבנו מעולם לא היה טוב יותר מבחינה ביטחונית וכלכלית. נכון שאנחנו שואפים גבוה יותר וטוב שכך, אבל החיים האלה אינם תוכנית כבקשתך.

אם עושים מאזן של מצבנו הלאומי והאישי אז בעמודה הפסימית אפשר לציין שאחד מכל ארבעה קשישים הוא עני, רבע מהילדים נושקים לקו העוני, 80 אחוז מהאוכלוסייה באוברדרפט כרוני, מערכות שצריכות להיות עמודי תווך של חברה בריאה אינן מתפקדות כראוי וזו בלשון המעטה, כמו למשל, בריאות, רווחה, תחבורה, משטרה, משפט ועוד.

המרחב הציבורי האלים שלנו פקוק באנשים החיים בתחושה של איש לעצמו ואם אין אני לי מי לי. לרבים העתיד נראה אפור במקרה הטוב ושהשמיים מתקדרים בעננים.

ומול כל זאת בסקרים בינלאומיים הישראלי מדורג כמאושר אף יותר מתושבי מדינות שהתל"ג שלהן גבוה יותר והחיים בהן מתנהלים על מי מנוחות.

אין ספק שמתרחש במקומותינו נס גלוי: נתב"ג מפוצץ במיליוני ישראלים המשייטים ברחבי הגלובוס כאילו הייתה זו מצווה מהתורה או ציווי בלוחות הברית. מסעדות מפוצצות, אולמות התרבות והפנאי מתפקעים, הכבישים עמוסים בג'יפים חדישים התקועים בפקקים אינסופיים ויושביהם מחייכים כאילו חצי פתח תקווה שלהם.

זר לא יבין זאת וגם אני.

קשישי המדינה בחלקם מקטרים מתוך בנייני דיור מוגן מפוארים ואילו קשישים אחרים סופרים שקל לשקל כדי להתקיים. הכוונה, להתקיים ממש. לקנות אשל ופת לחם. הפער הזה בכל רבדי החברה הוא הסכנה הממשית לחוסן הלאומי שלנו. אנחנו נוטים להתעלם ממיליוני השקופים החיים בינינו בשולי הערים הגדולות בבדידות, עוני והזנחה.

אותם לא מעניינים, ביבי, גנץ או ליברמן. הקיבה המקרקרת אינה מאפשרת להם לחשוב בבהירות מחשבה על מצע כזה או אחר והבטחות על הקרח של המפלגות השונות. הם מביטים בעיניים כלות אחרי השעות הקרובות בתקווה שמישהו יניח פת לחם על שולחנם או ידפוק בדלת ויוציא אותם לשעה קלה מבדידותם.

להם אני מאחל שנה של שובע, בריאות ואהבה. כל השאר עושה רושם מסתדרים.