"תגיד, נכון שיש לך כלב?", כך העורך. הרמתי גבה כלא מבין מה נפל עליו פתאום, "כן", היססתי, "אפילו שניים, וגם חתול", "יופי", צהל העורך, "לך לפארק הכלבים החדש בעיר תביא לי סיפור".
"הא?", תקעתי בו מבט, "מה קרה לך? התחרפנת?", "שמעת אותי?, כלבים, פארק, סיפור צבע, יאללה", כך העורך.
עשר דקות אחר כך טלפנתי לאישה, "שמעי נא, יש לי יציקה, הערב הולכים לפארק הכלבים החדש", "אבל יש לנו אורחים אחר הצהריים", "אחרי שהם ילכו, אני צריך לכתוב סיפור על פארק הכלבים החדש בשדרות עמק זבולון".
הגעתי הביתה, האורחים כבר היו. שעה אחר כך העמסנו על ה'מאזדה' את לולה וברנדי, שתי הפינצ'ריות המעורבות שלנו – האחת בטוח אוטיסטית, אבל חמודה, השנייה צריכה ריטלין – אם היו מנפקים את הכדור גם לחיות מחמד – ודהרנו לפארק, חמושים בשקיות קקי ובבקבוק שתייה. על קרם הגנה ויתרנו כי היה מעונן.
האמת שלפני כמה שבועות, בישיבת מועצת העיר, אלכס ויינרב דיבר על פארק הכלבים ואפילו כתבתי ידיעה על כך. נדמה לי שמאז העורך מזהה אותי עם כלבים ופארקים. מגיע לי.
בתחילת הנהיגה אשתי קצת חוששת: "מה יקרה אם כלבים גדולים יתקיפו אותן?", הרגעתי אותה שאלכס ויינרב סיפר לי שאסור להכניס לפארק כלבים מסוכנים כמו אמסטף ופיטבולים.
"גם כלב זאב יכול להיות מסוכן לנסיכות שלי", כך האישה כשהיא מחבקת אותן, "הן שתיים ויגנו אחת על השנייה", ניסיתי להרגיע ללא הצלחה, "חוץ מזה אין לי ברירה, אני צריך להביא סיפור לעיתון", עניתי ולחצתי על הגז. כעבור ארבע דקות נסיעה, בדיוק בשש בערב, מגרש החנייה ליד פארק הכלבים ריק ממכוניות.
מפלס הפחד מלינץ' מטורף שיבצע דוברמן אכזרי או רוטוויילר עם הפרעת קשב בשתי הפינצ'ריות החומות ירד פלאים. הוצאנו את לולה וברנדי שהרגישו חוסר נוחות במקום חדש ולא מוכר ומייד החלו לרחרח את הגדר שמקיפה את הפארק. נכנסנו דרך שני שערים, סוגרים אחד ואז פותחים את השני, כדי שכלבים לא יברחו לכביש.
בפארק שקט גמור, מסביב ספסלים לבעלי הכלבים ובמרכז כמה מתקנים לטיפוס וקפיצות שהכלבים אמורים להשתעשע בהם. בשש ורבע אין נפש חיה פרט לשתי הפינצ'ריות שאנחנו משחררים.
השתיים מתחילות מייד לסמן תחומים ולרחרח בטירוף כל מתקן שעשועים שכלב הרים עליו מתישהו רגל. לולה (האוטיסטית) מתיישבת מייד מהתרגשות ועושה את צרכיה. אשתי שולפת שקית פלסטיק ואחרי שהיא שיגרה את המטען לפח הזבל היא צועקת בחדווה "יואו, תראה, יש כאן מתקן לשקיות".
יופי, אני מתיישב על הספסל מאוכזב, "מה אני אכתוב לעזאזל? אין כאן סיפור, שום כלב לא הגיע למפגש הענקים מול שתי הפינצ'ריות. אני מדפדף במיילים ובסמסים בסמארטפון שלי, מצלם קצת את לולה וברנדי מתרוצצות, "אולי תעלו על מתקן משחקים", אני מנסה לשכנע אותן, כלום לא עוזר.
לפתע נביחות. הפינצ'ריות מזהות אויב אכזר, אבל בסך הכל סבא חביב עם נכדו נכנסים לפארק. הקטנצ'יק מתקרב לכלבות, ברנדי נובחת בקול צווחני, לולה מתקפלת מחשש, והסב אומר לנכדו "בוא, בוא, הוא לא רוצה לשחק".
עוד רבע שעה עוברת, לברנדי ולולה די נמאס, האוטיסטית קופצת לזרועותיה של אשתי ונמרחת עליה. ברנדי מכרכרת סביבנו בחוסר עניין, ואנחנו, כבר כמעט שבע בערב. "יאללה, מספיק", אני אומר לרעייתי, "בואי הביתה". העמסנו את הפינצ'ריות בחזרה על ה'מאזדה', ושבנו הביתה מאוכזבים. אולי בשבוע הבא יהיו עוד כמה כלבים. ווף, עכשיו אני צריך לשבת ולכתוב את החוויה האדירה והמכוננת הזאת… באסה.
צילום: יהודה גולן
