במדינות דמוקרטיות, זה גם מה שקורה במציאות. כאשר בכל מיני קרנות רחוב וצמתים אנשים מתחילים להתאסף ולצעוק – הבעייה אמיתית והממשל יכול להתחיל לארוז את חפציו. אם אין לו יריב שקול בקלפי הוא יכול לפעמים להתגבר (כפי שקרה לפני שש שנים ברוטשילד בואכה צומת שילת). אבל זה עדיין לא מבטל את הבעייה היסודית שגועשת מלמטה.
האנשים שמגיעים בשבועות האחרונים לצומת שילת, ואלה שמתאספים בפ"ת ושאר המקומות, מגיעים מרצונם החופשי ומבלי שמישהו מחזיר להם אפילו את דמי הנסיעה. המחאה אמיתית, ולמרות שהיא מובלת על ידי אנשים מהשמאל, היא מחלחלת. וזאת משום שברור היום כי מדינת ישראל טובלת בשחיתות ברמות לטיניות. לא סתם הרחיק נתניהו את השוואתו לוונצואלה.
כאשר מכר ראש הממשלה את המדינה לטייקונים הוא פתח גם את שערי ההפקרות: "בואו חברים וקחו כמה שאפשר. הכל מותר! צוללות, בזק, סיגרים ומלונות פאר, עיתונים, גז… פארטי און!".
עיתונאים אמיצים ושופטים טובים הכניסו מקל לגלגלי הרכבת הזו. וכשמישהו יוצא במוצ"ש לכיכר הקרובה להפגין "נגד השחיתות", הוא עוזר להכניס את המקל הזה עוד קצת. תחזקנה ידיכם.
צילום יהורם גלילי
