שנה חלפה מאז נכנס ליצן לבית הלבן ובישראל יש עדיין אנשים שיודעים להסביר למה "הוא נשיא טוב, ובעיקר לנו". בעיני רוחם יש ברית דמיונית, וגם חברות אמיצה, של טראמפ עם נתניהו ולכן שום דבר שמתרחש במציאות כבר לא יזיז אותם. הם יהיו האחרונים שישקעו עם הטיטניק של בלפור, ושיהיה להם לבריאות.
המציאות – לעומת זאת – אכזרית בחדות שלה. הבדיחה "העברת השגרירות האמריקאית לירושלים" קיבלה עוד בעיטה מעליבה וזה בסדר, היא כבר רגילה. שלושים שנה שולפים את המשפט הזה לפני בחירות בארה"ב, וכאן בישראל תמיד יש מי ששומע וצוהל. אחר כך באים ועושים עליו עוד סיבוב ראווה והבאר מתמלאת מחדש: תמיד אפשר לחזור ולהבטיח זאת בקמפיין הבא.
אם עניין השגרירות הוא בעיקר שאלה של פאסון ודימויים, הרי שמה שקורה בסוריה ובלבנון זה כבר לא משחק בכלל. פתאים שחשבו כי "טראמפ טוב ליהודים" האמינו גם ש"נתניהו הוא מנהיג חזק". הקלף העיקרי שלו, ממנו הוא שואב משום מה מוניטין למרות אפס הצלחות, הוא ה"איום האיראני". בפייסבוק ובטוויטר הוא משוויץ מול "עוקביו" שבזכותו הסכנה האיראנית נשארת רחוקה מישראל. בפועל הוא קיבל זמבורות קשות בכל הזירות: עם תוכנית הגרעין, עם הבטחות ממנהיגים "ידידים" שהופרו כי בתכל'ס אף אחד לא באמת סופר אותו.
השבוע שוב נקשה המציאות על דלתנו והודיעה שיש לנו אורחים, חמישה קילומטרים מהגבול למען הדיוק. הם דוברים פרסית שוטפת והם יודעים היטב את מה שחלק מאזרחי ישראל טרם הפנימו: נתניהו איש חלש וכולו כלאם פאדי.
