כמי שנוסע בכבישי הארץ האהובה שלנו מאות קילומטרים בשבוע אני קובע חד משמעית: האקדח בידיים שלנו

אני לא זקוק לוועדת חקירה כדי לדעת מה הסיבה לכך שאנחנו ויקירנו נהרגים כמו זבובים בתאונות דרכים. מדי שנה אנחנו משלמים "מס מוות" של מאות הרוגים ואלפי פצועים בדרגות שונות רק כתוצאה מתאונות בכבישים. לא מדובר בקורבנות מלחמה שנכפתה עלינו או חלילה באסון טבע נוראי אלא במו ידינו אנחנו קוטלים את עצמנו.

תאונות הדרכים הן לא עונש משמיים. הן לא גזירת גורל שלא ניתן למזער אותה. השנה החדשה עוד לא התחילה ואנחנו כבר סופרים את מתינו – 32 הרוגים (עד לכתיבת שורות אלה). שערו בנפשכם מה היה קורה אילו נהרגו כל כך הרבה אנשים כתוצאה ממלחמה או מחדל של בתי חולים או רשות שלטונית אחרת. היינו מקימים מהומת אלוהים.

אבל תאונות דרכים? מה פתאום. זה כאילו רולטה יומית שנקבעה בידי בורא עולם ובכל יום עולים בגורל המספרים הבאים… לוטו אנושי שאינו מחויב המציאות.

כמי שנוסע בכבישי הארץ האהובה שלנו מאות קילומטרים בשבוע אני קובע חד משמעית: האקדח בידיים שלנו. אנחנו אשמים במותנו. כמעט בכל דקה של נסיעה אני עד לעבירת תנועה חמורה. לעתים אני מתפלא שאין הרבה יותר נפגעים בכבישים נוכח העבירות הרבות המתרחשות אל מול עינינו.

מעבר לעובדה החד משמעית שאנחנו אשמים, אני לא פוטר את המשטרה ושאר רשויות המדינה מאחריות למציאות הפקוקה שלנו העולה על העצבים של מאות האלפים התקועים מדי יום שעות בפקקים. במשך שבוע ימים של נסיעה בכבישים אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שאני רואה ניידות של משטרת התנועה מפגינות נוכחות הגורמת לכולנו להוריד את הרגל מהגז ולנסוע על פי חוקי התנועה לפחות למספר דקות עד אשר הניידת נעלמת משדה הראייה שלנו.

בכל בוקר מדהים אותי מחדש כיצד אנחנו עוברים לסדר היום מול הערסיאדה בכבישים. יותר מסוכן לנסוע מדי בוקר מחיפה לתל אביב מאשר להיות מוצב על הגבול עם סוריה או לבנון.